העם קבע ...

שרות השידור הבריטי בי.בי.סי מקיים פעם בשנה משאל עולמי בנושאים שונים. בשנתיים האחרונות, על פי המשאל של הבי.בי.סי ישראל ואיראן הם המדינות המסוכנות בעולם. לא אפגניסטן או עיראק, לא סודן, אנגולה או צפון קוריאה – ישראל ואיראן. כל השנה עוסק הבי.בי.סי בהכפשת ישראל בכותרות הראשיות. כל ארגון קיקיוני שמפרסם דו"ח רע על ישראל זוכה מייד לכותרת ראשית. ישראל מרעילה את המים בעזה ומרעיבה ילדים פלשתינים, ישראל נוקטת מדיניות אפרטהייד בכבישים, פושעי מלחמה חמקו ממעצר בלונדון (ציפי ליבני), ישראל מגרשת פלשתינים ומיישבת יהודים בטיהור אתני וכו'... מעשי הטבח בדרפור וההרג הבלתי פוסק באנגולה לא זוכים לאותה כותרת גדולה. אין פלא שבסוף השנה ובעזרת כמה שאלות מכווינות הסקר מאשר לבי.בי.סי שמה שהוא פמפם לקוראיו נקלט היטב.

לקראת סוף השנה מפרסמים העיתונים בישראל סיכומי שנה. חלקם מעניינים, חלקם ממוסמכים ומתועדים וחלקם "משאלי בי.בי.סי". העם קובע!! אנחנו יותר גזעניים, יותר אטומים, או יותר והעיקר שזה רע - בושה... ממש בושה. יתכן שזה נכון אבל העם סך הכול מזין חזרה את הסוקרים במה שפמפמו להם העיתונים כל השנה. הסקרים סך הכול משקפים הלך רוח רגעי שהוא במידה רבה בבועה של צורת הסיקור העיתונאי. אגב בסקר שעשיתי בעצמי "העם קבע" שהרוב טוב. כן הסקר לא ממש מדעי הוא כולל את שכני, חברי וקרובי משפחתי אבל הוא מדעי בדיוק כמו הסקר של הבי.בי.סי או סקרים דומים.

השור בקרניו

מנהיגות מהי? אפשר להגיד שמנהיגות מורכבת בין השאר מיוזמה מתמדת ומיצוי האפשרויות. זה זמן אומרת ציפי ליבני מעל לכל במה שאם הממשלה תעשה כך וכך היא תמצא את קדימה "שם"... כלומר תומכת למרות שהיא באופוזיציה. קשה לבוא בטענות על עמדה כזו אלא שהיא כולה פסיבית. תפקידו של מנהיג למצות את האפשרות להגיע ל"שם" הזה ולא להצטרף רק אחרי שמשהוא אחר עושה זאת ויותר מכך לא להעמיס קשיים אם יש הבנה שהמטרה רצויה. תפקידה של מנהיגות לייצר ולגוון את הדרכים למטרה. כל גוף פוליטי ומטרתו, רוצה לומר -לתפוס את השור בקרניו מבחינת מעז עשוי לצאת מתוק.

ברור מראש שהצעתו של ביבי לציפי ליבני הייתה לא רצינית ונועדה לדחוק את ציפי לפינה. זה מה שאכן קרה. אלא שציפי יכלה לא רק להגיד כן או לא אלא גם להציע הצעה נגדית משלה שתציב דילמות בפני נתניהו ותדחק אותו לפינה. היא יכלה לדרוש להחליף את מפלגת העבודה, לתת פומבי להצעתה ולהפוך את טיעוניו של נתניהו למען ממשלת אחדות (זוכרים - שעת חירום. אתגרים קשים וכו') נגדו. התקשורת הייתה צריכה לעסוק לא בסירוב של ציפי ליבני ובניתוח המתוחכם של "הרי אמרנו לכם" אלא בסירוב של ביבי לצרף את קדימה עם 27 מנדטים במקום העבודה עם 7 מנדטים בפועל. התקשורת הייתה צריכה לדחוק את ביבי לפינה – הרי אתה אמרת "שעת חירום" למה אתה מסרב להצעה?

העובדה שלא הייתה הצעה ויוזמה נגדית של ציפי ליבני לביבי נתניהו (עוד החמצה של ליבני) הנשענת על טיעוניו של נתניהו עצמו מסכמת וממצה את מנהיגותה של ציפי ליבני כדמות פוליטית – כמי שמגיבה לאחרים, שלא יוצרת מצבים, שלא נוטלת יוזמה, שנשארת דובי לא לא, בקיצור של מי שהיא לא מנהיגה. חבל עליה, חבל על קדימה וחבל על עם ישראל.

* ראה גם - צודקת אבל...

דמעות תנין

קדימה היא מפלגה שהורכבה מעריקים מהעבודה והליכוד. חלק האמינו בדרך ההתנתקות של אריק שרון רובם פזלו ל 40 המושבים שהסקרים העניקו לו. זכורה בעיקר עריקתו הלא מכובדת של מופז מהליכוד לקדימה שתלווה אותו כצל בכל חייו הפוליטיים. רק לפני מספר חודשים ניסתה קדימה, ובעיקר חיים רמון, לשכנע את מורדי העבודה להצטרף כחטיבה לקדימה, שנאמר מה שלא אהוב עליך אל תעשה לחברך . זעקות השבר שלהם בכנסת שביבי מנסה לעשות להם אותו הדבר הם דמעות תנין. חלק מהמשחק הפוליטי הקבוע.

יחד עם זאת אין להתעלם ממצבה הקשה של ציפי ליבני. אהוד ברק בראש 7 חברי כנסת מרופדים כהלכה הפך לדמות המשפיעה ביותר בפוליטיקה הישראלית , יתכן שאפילו יותר מראש הממשלה, והיא, בראש 27 ח"כ, אחרי שהסנונית הראשונה – אלי אפללו פרש ממנה, אינה אלא הערת שוליים. במצב שהפער כביכול ה"אידיאולוגי" בין המפלגות ליכוד וקדימה למעשה כבר נימחק. היא ציפתה שהממשלה תקרטע והיא דווקא שורדת ומתייצבת כאשר מול ציפי ליבני מדבר פוליטי מתארך ונרגנות הולכת וגוברת בסיעה. היום התרגיל של ביבי לקרוע את קדימה נכשל אבל אם ציפי לא תשתנה המפלגה בהחלט עשויה להתפורר מבפנים.

הצעתו של ראש הממשלה לקדימה להצטרף במתכונת חירום לממשלה היא כנראה תכסיס פוליטי אבל היא פותחת דלת לקדימה. היא יכולה בקלות לדרוש את החלפת קדימה במפלגת העבודה בממשלה ולקבל את כל התיקים של מפלגת העבודה פלוס. זה כדאי לקדימה כי היא תחזור לעמדת הובלה, זה כדאי לממשלה מפני שהיא תקבל חיזוק משמעותי ויציבות מרשימה, תחזק משמעותית את האגף המעשי (פרגמטי) יותר בממשלת ישראל וטובה לכל עם ישראל. אם ציפי ליבני היא לא רק פוליטיקאית קטנה שעוסקת בכיסאות אלא, כפי שהיא מתיימרת להיות, גם מדינאית, היא יכולה בקלות להכניס בסעיף הקואליציוני דרישה לשינוי שיטת הממשל. יש לזכור שמשקלה הפוליטי במונחים של חברי כנסת גדול משל ש"ס ומפלגת העבודה גם יחד ויש לה שותפות מלאה לרעיון עם הליכוד וישראל ביתנו.

ציפי ליבני קיבלה הזדמנות שלישית לעבור ממעמד של מתלוננת, מקטרת ומזנבת למעמד של מובילה במשקל כבד. שלא כמקובל בפוליטיקה יש לה הזדמנות שלישית בתוך זמן קצר. אם היא תחמיץ גם אותה זה יוביל בסופו של יום לפירוק קדימה ולהיעלמותה ההדרגתית מהפוליטיקה הישראלית. גם כך היא קיבלה מדי הרבה הזדמנויות בזמן קצר מידי. (למען הגילוי הנאות הצבעתי קדימה בבחירות האחרונות ).

ראה גם - הבה נפנטז

הכי דחוף

5 פגישות קיימה השביעייה הסודית של מדינת ישראל בנושא עסקת שליט. מעל ל20 שעות דנו בהיבטים ובמשמעות של העסקה. איש לא יכול לטעון שלא הבין, שלא ניתנה לו הזדמנות לדבר, שנסחף תחת לחץ וכו'. אכן ראוי שכך תדון ישראל בנושאים שהם גורליים לקיומה.

המצער הוא שהשביעייה לא דנה באופן מסודר ביחסים המדרדרים עם תורכיה. נושא לא פחות חשוב שכרגע נתון לכיפופי ידיים בין שר החוץ של מדינת ישראל לשר הביטחון. זה טוען שלא מדובר במשבר נקודתי אלא בתפנית אסטרטגית של תורכיה, השני רואה בכך בעיה נקודתית ומדגיש את חשיבותה האסטרטגית של תורכיה ואת ההזדמנות למכור מזל"טים.

השביעייה לא דנה באותו אופן יסודי בנושא דו"ח גולדסטון, הקיומי בטווח הארוך למדינת ישראל, ולא גיבשה דרכים מוסכמות להתמודד עם תופעת הדה-לגיטמציה של המדינה כולל המרדף המשפטי אחרי ציפי ליבני כנגררת של התופעה.

השביעייה דנה רק באופן חלקי ואגבי במפת העדיפות הלאומית שסתרה במובהק נושא אחר שנידון הרבה פחות מעסקת שליט – החלטת ההקפאה. שני ההחלטות סתרו אחת את השנייה, לפחות באופן חלקי. השביעייה לעולם גם לא דנה איזו מדינה אנחנו רוצים כאן בעוד 20 שנה, ומה עושים להגיע למטרה הזו.
בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" היא מספרת על הצאר הרוסי שכשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב 08/1914, העסיק את עצמו בהרבה תחביבים ועיסוקים משלו והקדיש רק זמן מזערי למשמעות הגדולה של ההחלטה לגייס מילואים כדי להרתיע את גרמניה. גם בספר שמתאר את חוקי פרקינסון הדוגמא המובאת המייצגת היא של חבר מנהלים המאשר בדיון חפוז השקעות ענק אך משקיע עצמו בדיון בלתי נגמר על צבע האריחים בשרותי המנהלים. רוצה לאמר שאפשר למדוד טירוף מערכות לפי חלוקת הזמן של המנהלים בין החשוב לדחוף. מי שמשקיע עצמו בחשוב, בבאמת חשוב, או מי שמשקיע את עצמו בדחוף.

עסקת שליט היא אכן חשובה אבל היא בעיקר דחופה, מה אם הדברים החשובים, ההכי חשובים, של מדינת ישראל שאינם דחופים. הניסיון הישראלי אומר שלבסוף הגחמה המקרית של פוליטיקאי שחושב על איזו אינטריגה מפלגתית ועל איזה סקר בעיתון היא שתקבע את ההתנהלות האמיתית.

* ראה גם - המדינה זה אני

אחרי המבול

שתי אמרות כנף הותיר לנו לואי ה 14 מצרפת, מלך השמש, ששלט בצרפת באמצע המאה ה-17, "המדינה זה אני" ו "אחרי המבול".

אתמול יום שלישי 22/12/2009 נפגש שר הביטחון אהוד ברק עם תלמידי תיכון בראשון לציון. כמתבקש בימינו אלה עסקה הפגישה בעיקר בפרשת גלעד שליט. "חמאס הוא שחקן בעייתי ולא צריך לספק להם תחמושת. בכל הקשור לעסקאות שבויים – אנו נמצאים במדרון חלקלק, מג'יבריל ועד טננבאום, ואת המדרון הזה אין ברירה אלא לעצור". אכן מילים כדרבנות של מי שכבר יכל מזמן לעצב כללי משחק חדשים בנושא החטופים כאשר במשמרתו הקודמת, באוקטובר 2000, כשר הביטחון, נחטפו 3 חיילים בהר דב. נוח היה לו לדלג מעסקת ג'יבריל לעסקת טננבוים ולהתחמק מחלקו הישיר ביצירת המדרון החלקלק או לפחות בשימונו למען המתחלקים הבאים.

מודה ועוזב ירוחם וניתן היה לחשוב שברק מוכן להרים את הכפפה הנגזרת מאחריותו ומהתובנה האישית שלו ומצויד בלקחים אישיים הוא מוכן להתמודד עם גודל השעה – ובכן שלא. הסיפא של הדברים כולה בסימן אחרי המבול. "ברור לכולם גם בשביעייה וגם בציבור שחייבים לשנות את דפוסי הפעולה בהקשר של החזרת החטופים, כי ישנו חשש סיכון של תוצאות העסקאות האלה. אף אחד ממי שישוחרר לא צדיק. ברור שיש צורך בשינוי הדפוס, אך רק אחרי שנשלים את סוגיית שליט".

כבר כעת, היכן שפרשת שליט עומדת, במשמרתו של אהוד ברק, כבר הוטה המדרון לתלילות מסוכנת עוד יותר. מי שמתחמק היום מאחריותו למדרון החלקלק ומוריש לעתיד בעיה סבוכה פי כמה במשקל כבק יותר ובמדרון חלקלק יותר להתמודד עם החטיפה הבאה, מי שממריץ ומאיץ במעשיו גם בהר דב ב 2000 וגם בפרשת שליט את החטיפה הבאה למה יצפה שמשהוא אחר יהיה הרבה יותר עמיד ממנו בהתמודדות עם בעיה שהוא מבין אך חומק ממה. כמו שמתברר – אין אצל ברק קשר מחייב בין מילים למעשים – מבחינתו אחריו המבול.

* ראה גם - דילמת קנטרברי : עושים הכל למען גלעד שליט

מוגן משמים

רק לפני כמה ימים הופיע איסמעיל הנייה, ראש ממשל החמאס בעזה, בעצרת המונים פתוחה לציון יום השנה למבצע עופרת יצוקה. שלא כמו מורו ורבו חסן נאצראללה שאינו מעז להופיע במקום גלוי חש איסמעיל הנייה ביטחון גמור מחשש שאיזה טיל יגיע אליו משמיים. יש סיבה לכך, לאיסמעיל הנייה יש את גלעד שליט חי ונושם לחסן נאצראללה אין. במספר התבטאויות בעבר אמרו גם הרמטכ"ל וגם שר הבטחון ששלומו של גלעד שליט הוא מרכיב בהתנהלות המבצעית של הצבא. נוסיף לכך הימנעות כמעט מוחלטת מסיכולים ממוקדים, למרות שהקבינט בממשלת אולמרט החליט על חידושם שלש פעמים בעבר, כדי להניח במידה סבירה של וודאות שגלעד שליט היה ועודנו תעודת הביטוח של הנהגת החמאס.

נכון שההישג של החמאס מהעסקה הצפויה לשחרורו של גלעד שליט הוא בממדים אסטרטגיים אפילו יסכימו לתנאים האחרונים של ממשלת ישראל. אבל יחד עם זאת גלעד שליט חופשי ומשוחרר משחרר גם ידיה של ישראל לפגיעה עתידית בהנהגת החמאס באם יווצר הצורך. אין מנוס לכן מלהניח שהעסקה לא עוסקת רק במחיר הישיר הנדרש לשחרור של גלעד שליט אלא מכיל, לפחות על פי ההיגיון המבצעי שישראל עיצבה עד כה, גם אי אלו סעפים סודיים שעניינם ביטחונם האישי של בכירי החמאס גם לאחר שחרור גלעד שליט. אי אפשר להביא הוכחות לטענה אבל גם אי אפשר להניח שלא זה המקרה אלא אם כן אסמעיל הנייה, מחמוד א- זאהר ושאר בכירי החמאס מוכנים לחזור מחדש למחתרת ולחקות את אורח החיים המאד מעיק של חסן נאצראללה.

מה נעשה אם שבוע, חודש או שנה אחרי שחרור של גלעד שליט ייחטף חייל נוסף?

* ראה גם - המדינה זה אני

בלי מצפן

גם הקברניט המוצלח ביותר, שיודע לגבור על הסערות לחמוק מהזרמים ולנצל את הרוח לטובתו לא יכול להגיע לחוף מבטחים אם אינו יודע באיזה נמל יחפוץ לעגון ואם אין לו מצפן. ממשלת ישראל מצליחה, במיומנות יש לומר, לתמרן את ישראל מגל לגל אבל הספינה נסחפת ברוח ומחיה לא יודעים היכן הם ולאן הם רוצים להגיע.

אין, עד רגע זה, שום החלטה ידועה של ממשלת ישראל שאינה כניעה ללחצים אלא יוזמה מוכוונת מטרה. מע"מ על פרות וירקות, מס בצורת, רפורמה במערכת השיפוטית, פיצול משרת היועץ המשפטי לממשלה, ממש כורח השעה, או קיצוצי תקציב במשרד הביטחון כולם הוקרבו לטובת שקט תעשייתי שאינו מוביל לכלום. הקפאת הבניה שהיא קשה לישראל כשאול לא הניבה אפילו דיבידנד פוליטי מזערי מפני שהיא התקבלה לא כיוזמה ישראלית אלא ככניעה ללחץ אמריקאי. ביב עצמו הרבה בעבר להתבטא שכניעה ללחץ רק גוררת עוד לחץ – אמר והביא על עצמו וראה זה פלא – זה עובד. כל מי שאינו משהוא משתלח בישראל. שבדיה מחלקת את ירושלים, בריטניה, בשיתוף החמאס, מעמידה לדין שרים ישראלים, נציג האו"מ אומר ש"ההקפאה אינה מספיקה", ראש ממשלת תורכיה ממשיך להשתלח בישראל וגולדסטון קיצץ את כנפיה (רשימה מצומצמת) בעוד אבו מאזן מקצין את סירובו. מותר לו, איש אינו תובע ממנו משהוא.

לא ברור עם ביבי עצמו מאמין בארץ ישראל השלמה. האם הוא רוצה מדינה האחראית ישירות על 3 מיליון פלשתינים הנחושים לעשות את כל יכולתם לגרור אותנו למצב אפרטהייד או לחילופין לחזון של מדינת כל אזרחיה. לא ברור איזה חזון אמיתי יש לביבי. הרי גם את חזון שתי המדינות לשתי עמים חילצו ממנו האמריקאים בעקרבים ובשוטים. אז מה הוא ביב? מי שמוכן לחלק את ארץ ישראל למען מדינה יהודית דמוקרטית, להתיישב בכולה כדי שנהפך למדינת אפרטהייד או למדינה דו לאומית.

אפשר להעריך בסבירות גבוהה מאד שאם ישראל לא תייצב כיוון ולא תצא ביוזמה משלה לא משנה כמה וויתורים היא תיגרר לעשות היא תמשיך במדרון כי וויתור תחת לחץ פשוט לא ניחשב. המסקנה היחידה ממנו היא שצריך עוד לחץ – את זה ביב עצמו אמר.

ממשלה נמדדת בזה שאחרי כל התככים, הלחצים הפנימיים ומאבקי הכוח, שבלעדיהם אי אפשר באף מקום בעולם, נשאר לה גם שיור של אנרגיה לטפל בנושאי המהות. לממשלה הזו לא נותרה אנרגיה שיורית לאף מהלך משמעותי. את הכול היא בזבזה ללא תמורה מתוך הגררות ללחצים מבפנים ומבחוץ. נכון הסירה לא טבעה, הקברניט מלהט בין הגלים הרוחות והזרמים אבל איש אינו יודע להיכן היא שטה, לאן היא נסחפת ולאיזה נמל רוצים להגיע כי לספינה אין מצפן.

* ראה גם - יותר עדיף הסדר קבע : מזל טוב השלום הגיע : אז מה עושים?

יהרג ובל יעבור

רק שלש הם מצוות "יהרג ובל יעבור" – שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. כל שאר המצוות הם מצוות מתועדפות. כל תורת המוסר היהודי ובכלל עוסקת בשתי שאלות בלבד – לטעמי, מה הן המצוות ואיזו גוברת על איזו כשיש התנגשות של ערכים ונסיבות. הרי ברור שאסור לחלל שבת, אבל פיקוח נפש דוחה שבת וכו'...

מצוות ישוב הארץ הייתה עימנו תמיד בכל הגלויות ובכל התקופות ובכל אופן מצאו גדולי ישראל לאורך דורות רבים טעמים הרבה לדחותה לשעתם. יצירות מופת של העם היהודי, ובראשם התלמוד הבבלי, נכתבו בגולה על ידי יהודים שההלכה בערה בעצמותיהם. גם הם, לשעתם, תעדפו את מצוות ישוב הארץ על פני מצוות אחרות כגון הקיום היהודי עצמו, כפי שהם תפסו אותו. מי שמעדיף את אחדות עם ישראל על פני מצוות ישוב כל הארץ עכשיו ומייד או מי שאומר שדין מלכות דין הוא גם אם, כרגע, הוא סותר את ישוב הארץ אינו יהודי פחות טוב, פחות הלכתי, פחות מאמין ממי שחושב שכרגע מצוות ישוב הארץ גוברת על הכול. בכל מיקרה, כפי שכבר ציינו, אין מדובר במצוות יהרג ובל יעבור.

הציונות הדתית השתתפה בחתימה על מגילת העצמאות שנבעה מקבלת ישראל את תוכנית החלוקה. דתיים ישבו בממשלת ישראל משנסוגה מסיני ב- 1956. אלו שהבינו שכאשר מצוות ישוב הארץ מתנגשת בממלכתיות ישראל ותקומתו בארצו מותר וצריך לצמצם או לדחות את המצווה משום טעמים רבים יפים לשעתם.

רבנים הקוראים לסרב למילוי פקודה מפני שהיא סותרת את ההלכה משימים עצמם כמי שפרשנותם האישית היא ההלכה עצמה ולפחות גוברת על כל פרשנות אחרת. הם משימים עצמם כמי שיודעים בוודאות מה כוונתו של בורא עולם עצמו בסוגיות ההווה. לא את פרשנותם האישית הם קוראים להעדיף על פני חוקי המדינה ולסרב לחוקותיה אלא את רצונו, כביכול, של קב"ה עצמו. בכך הם עצמם חוטאים ומחללים, על פי ההלכה כמובן.

* ראה גם - הבה נפנטז : תפסת מרובה לא תפסת

החמצות

אורי הייטנר, מנהל מתנ"ס גולן לשעבר, בבלוג שלו מאתמול, יום חמישי 17/12/2009, הציע לתת את פרס ישראל לאבו מאזן על שסרב להצעות מרחיקות הלכת של אולמרט, מ 11/2008, לכונן שלום עם ישראל על בסיס שתי מדינות לשתי עמים מבלי להכריז במופרש על הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית אבל כן להסכים שההסכם הוא סוף סכסוך בינינו לפלשתינים.

במציאות הפוליטית איש לא זוקף לזכותה של ישראל את הצעותיו של אולמרט למרות שהם באו מפיו של אבו מאזן עצמו, בראיון שהתפרסם בוושינגטון פוסט ב 27/05/2009. להיפך – אולמרט לא יכול לבקר בלונדון מחשש שייעצר כפושע מלחמה. אבו מאזן חופשי לשותת בעולם כאוות נפשו כולל בלונדון. יש סימנים ראשונים לחרם כלכלי על ישראל באירופה, מצור מדיני ודה לגיטמציה גוברת הם מנת חלקנו למרות הסירוב של אבו מאזן. לא הסירוב של אבו מאזן אלא ההתנחלויות הפכו למרכז הסכסוך ומכשול לשלום. ישראל לא יכולה להציג את הצעותיה באופן רשמי כי הם יהפכו מייד לעמדת המוצא של המשך המו"מ ויפגעו בלגיטימציה של ישראל, בירושלים למשל, היה והמו"מ יקלע, שוב וכצפוי, למבוי סתום. למעשה לא אבו מאזן תומרן לעמדה של מי שנחשב סרבן אלא דווקא ממשלת ישראל.

מכאן עולה השאלה האם שוב הפלשתינים "לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". התשובה תלויה במטרה. היות וליהודים יש מדינה משלהם מטרתם הבאה היא, באופן טבעי, שלום עם השכנים. אנחנו מניחים ומשליכים את תפיסת המטרה שלנו על הפלשתינים ש"לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות" לשלום. אבל מטרת הפלשתינים, כנראה, שונה. הם לא רוצים שלום אלא השבת המצב לקדמותו – חיסול הפרויקט הציוני. יש להם זמן והם מוכנים לחכות אפילו 50 שנה ( שייח אחמד יאסין ניבא את חיסול ישראל עד 2027). ה"כיבוש" כביכול הוא כלי הנשק העיקרי שביד הפלשתינים כדי לערער לאורך זמן את הלגיטימיות של ישראל. מבחינתם הנוסחה הנכונה היא שהם "לא מחמיצים את המטרה בגלל ההזדמנויות האחרות שבדרך". עד כה זה עובד להם מצוין. לראיה רק אתמול, אחרי שאבו מאזן חזר והדגיש שמו"מ עם ישראל יתכן רק לאחר הקפאה מלאה של כל הבניה מעבר לקו הירוק כולל מזרח ירושלים החזיק אחריו שליח האו"מ למזה"ת רוברט סרי ואמר, בדיווח החצי שנתי למועצת הביטחון של האו"מ, כי הקפאת הבנייה בהתנחלויות שעליה הכריזה ישראל אינה מספקת, שכן היא נופלת מההתחייבות הנגזרת מ"מפת הדרכים". הוא קרא לפלסטינים לשוב למו"מ עם ישראל.

יש לפלשתינים שתי יתרונות עצומים על ישראל. דבקות רבת שנים במטרה וכל הסבלנות שבעולם. לא הפלשתינים הם שמחמיצים את המטרה – כרגע נראה שישראל, יותר מהפלשתינים, החמיצה את החזון והמטרה של מדינה יהודית דמוקרטית.

* ראה גם - אז מה עושים? : יותר עדיף ימות משיח

בלה בלה בלה...

משק המים בארץ, על אף כל המלעיזים, הוא משק יעיל, כנראה היעיל בעולם אם מודדים את אחוז המים המנוצלים לעומת המקורות הקיימים ואת כמות המים הממוחזרים לעומת המקורות הקיימים והיקף השימוש. בסך הכול מדובר בהצלחה ישראלית. אם נביא בחשבון שהמדינה היא מהצפופות בעולם, חצי מדברית ולעולם לא חסר לנו מים בברזים ההישג הוא בהחלט בולט. את העובדה שהאוכלוסייה גדלה, רמת החיים גדלה והצריכה גדלה והנוסחה חייבת ליצור משבר של מים אין לשנות.

נכון שכניסה מסיבית לתחום התפלת המים הייתה צריכה להתבצע עשור מוקדם יותר ובהיקף גדול יותר אבל לזה לא צריך ועדת חקירה ממלכתית. כל מתעניין בר דעת יכול להגיע למסקנה הזו לבד בלי להתאמץ.

היות והפוליטיקאים צריכים גל לרכב עליו בעיקר, אם יש אפשרות, להאשים משהוא אחר וכדרכם של פוליטיקאים מימים ימימה לזרוק מעצמם את האחריות ולהפיל אותה על ה ש.ג, הקימו הפוליטיקאים ועדה לחקירת משק המים. לוועדה, שעולה מיליונים, אין בעצם מה להגיד בדוח הביניים שפרסמה אתמול, יום רביעי 16/12/2009, חוץ מ:

מסקנה ראשונה - "שלא תמיד התאום היה הטוב ביותר" – בוקר טוב אליהו – בכל מקום שיש בני אדם ומנגנונים התאום תמיד לא מושלם ותמיד הוא יכול להיות עוד יותר טוב.

מסקנה שנייה - שמשק המים היה חשוף ללחצים פוליטיים - לחצים פוליטיים הם נשמתה של דמוקרטיה מתפקדת שיש בה מאבק בין קבוצות, גישות ועדיפויות. בקרה פוליטית על משאבים לאומיים לא יכולה להיות בלי לחצים. זה דואג לעניים, השני לחקלאים והשלישי לישובי הערבה. מערכת שאינה מגיבה ללחצים היא בדרך כלל בזבזנית, מסורבלת, עוסקת בהטבות לעצמה וגרועה במונים. אגב הועדה הייתה אמורה לעסוק במשק המים ולא בתפקוד של קבוצות לחץ בדמוקרטיה. זה נושא שגדול עליה במונים.

המסקנה השלישית של "גאוני" הוועדה היא שחילופי השרים והשלטון בישראל הם תכופים מדי ולא מאפשרים להתגבש סביב אסטרטגיה יציבה וארוכת טווח. המסקנה הזו נוגעת לאופי הדמוקרטיה הישראלית בכלל, נכונה לכל העשייה בישראל ואין לה שום קשר דווקא למשק המים. אגב הוועדה לא מונתה לעסוק בשינוי שיטת הממשל.

המסקנה הרביעית ש"גדולי הדור" הגיעו עליו עסק בבלגן שבחלוקת החסכמים – אכן יש בלגן ואם הוא היה ניפטר היינו חוסכים אולי! 1% מהצריכה השוטפת. במקרה הטוב היו החסכמים דוחים את בעיית הצריכה הגדלה מול המקורות הזמינים בחצי שנה ( זה בהנחה שכולם היו אכן מתקינים על כל הברזים ומיד! חסכמים). זה לא נגד החסכמים, הם אכן חשובים אבל היכן הפרופורציה.

בקיצור – נמאס מוועדות חקירה. כבר למדנו שאין להם, בסופו של יום, השפעה חיובית על תהליך ההחלטות במדינה. אין לוועדת החקירה על משר המים מה להגיד לנו חוץ מ בלה בלה בלה...

פושע נימלט

באנגליה מתנהלת בימים אלו ועדת חקירה (כן – גם להם יש) הבודקת את תהליך הצטרפותה של בריטניה לפלישה לעיראק. מטבע הדברים הנחקר הראשי הוא ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר. בראיון לבי.בי.סי ביום שבת 12/12/2009 אמר טוני בלייר שגם ללא נשק להשמדה המונית, שכידוע היה הנימוק הראשי להצדקת המלחמה ושהתגלה, בדיעבד, כנשען בזמן אמת, על מודיעין מפוקפק וחסר אמינות, למעשה על ספסרות בשמועות, המלחמה הייתה מוצדקת. " אנחנו במצב יותר טוב בלי סדאם ושני בניו", הסביר טוני בלייר. באשר להנמקה השקרית של הפלישה הסכים טוני בלייר להודות ש"אולי הייתי צריך להשתמש בטיעונים אחרים" למעשה הודאה שהוא עצמו פקפק באמינות המידע ונשען עליו בלהיטות יתר. במילים אחרות עיקר השגיאה היא ההנמקה ולא במלחמה עצמה. הראיון רצוף ביוהרה בריטית שלפיה לאנגליה הזכות לפלוש למדינות אחרות, גם אם לא הותקפה בעצמה, ולעצב להם משטרים חדשים אם ממשלתם, משפע של סיבות, אינה נראית לבריטניה. ספק אם בוש היה יוצא למלחמה בעיראק ללא מעצמה אירופאית משמעותית כשלצידו מדינות כגאורגיה, לטוויה או סלובקיה בלבד. טוני בלייר היה מעמודי התווך של הפלישה.

מלחמת עיראק הביאה למותם של לפחות 135,000 עיראקים באופן ישיר. מספר דומה נהרג כתוצאה מגל האלימות הפלילית ששטף את עיראק בעקבות התפוררות המשטר והסדר הציבורי במדינה. לפחות 100,000 עיראקים נשארו נכים לכל חייהם. כ 2 מיליון ברחו מעיראק לפליטות במדינות אחרות ועוד 2 מיליון נעקרו מאזוריהם להיות פליטים במדינתם הם בעקבות האלימות העדתית ששטפה את עיראק. הציניקנים יאמרו שהעיראקים קבלו "עונש קבוצתי" על היותם נתינים לעריצות סדאם. במעגל השני קשרה המלחמה בעיראק את ידי ארה"ב ובריטניה בהתמודדות עם תפוצת הגרעין האירני שהרי ברור לכולם שאיראן יכולה, בקלות, להבעיר את עיראק מחדש אם אך ילחצו אותה לפינה. המחלוקת הסונית-שיעית התרחב במזה"ת והביא למלחמות שוליים בין הגרורות של איראן למשטרים הסונים במזה"ת. המלחמה האחרונה בצפון תימן נגד השיעים המקומיים (המכונים הוטים) היא רק דוגמא נוספת. במעגל השלישי באנגליה עצמה סוכלו כ 200 פיגועי טרור מאז הפלישה לעיראק ב מרץ 2003. מאות! חשודים הודו בחקירתם שהמניע העיקרי היו הזוועות המשודרים עליהם מעיראק. אפילו לונדוניסטן הפכה פחות בטוחה. ובכן הגיע הזמן שישראל תוציא צו מעצר נגד חשוד כל כך מרכזי בביצוע פשעי מלחמה והרג המונים כטוני בלייר. מי שמעשיו ילבינו כשלג אפילו את המעשים הקיצוניים של ממשלת ישראל במבצע עופרת יצוקה. לא צריך ממש לעצור את טוני בלייר, מספיק להזהיר אותו שלא יגיע לכאן כי הוא "עלול, חס וחלילה, להיעצר".

ישראל המתמודדת עם מאמץ משפטי שמרכזו בבריטניה לכבול את ידיה ולפגוע בזכותה האלמנטארית להתגונן וצריכה להיערך בהתאם. ראשית לחקוק חוק זהה לחוק הבריטי שבו, באישור שר המשפטים, יהיה מותר להחיל "סמכות אוניברסאלית" על מדינות שמחילות סמכות זאת עלינו.

ישראל צריכה להפעיל גורמים שלישיים שיוציאו צווי מעצר בבריטניה נגד כל מי שהיה שותף לפיגועי טרור בישראל. עש רגליים לסברה שאחרי המבוכה הראשונה לאבו מאזן או לצעיב עריקאת ימצא פתום בבריטניה הרצון הפוליטי לשנות את החוק.

ישראל חייבת לשלול מבריטניה את זכות התיווך והשותפות במגעים המדיניים במזה"ת הנוגעים לישראל עד שהחוק לא ישונה .

היות והמאמץ מתמקד בבריטניה אך ארגוני שמאל ישראלי שותפים לו בתכנון, בהעברת המידע ובתזמון בקשות המעצר ישראל חייבת מייד לחוקק חוק שמי שמסייע או עוזר להחלת ריבונות שיפוטית זרה על אזרחי ישראל בעברות שחלה עליהם הריבונות השיפוטית הישראלית כמוהו כמי שחותר תחת ריבונות ישראל והוא עובר בכך עבירה פלילית. אין החוק אמור לחסום את פיו של איש מלמתוח ביקורת, לפעול במסגרת החוק הישראלי בכל צורה או להביע דעתו בחו"ל. בריטניה אמנם התנצלה בפני ציפי ליבני אבל רק עד הפעם הבאה. כמו שאמר מורנו ורבנו הרצל "אם נרצה אין זו אגדה".

* ראה גם  - האמת על פי יונית : עלילת אנקרה

נגישות לאמת

יש שתי אמצעים נפלאים להפוך אמת לשקר ומציאות מסוימת למציאות אחרת. האמצעי הראשון הוא לנתק אירוע, התייחסות או דיווח מההקשרים שלו. הדרך השנייה היא לנתק אתו מהיחסיות.

אתמול הודיע לנו הקריינית יונית לוי בערוץ השני שצה"ל הרס "עשרות אלפי בתים בעזה" במבצע "עופרת יצוקה". בהמשך הכתבה הובא דו"ח של ארגון חדש שאיש לא שמע עליו לפני כן "נגישות". איננו יודעים דבר על הארגון ומקורותיו אבל ברור שהארגון מתמקד בסבל הפלשתיני, שאכן קיים, ומשתתף במאמץ לפגוע בלגיטימיות של ישראל להגן על עצמה. סביר מאד להניח שמשלל הנתונים הבאים מעזה בחר "נגישות" את המספרים היותר גבוהים, אלו שמצדיקים את עצם פעילותו. ובכן על פי הדו"ח הזה עצמו צה"ל הרס 3,500 בתים בעזה ופגע קשה בעוד כ 2,500. סה"כ כ 6,000 בתים. ובכן אפילו הארגון הקיקיוני הזה לא טען ל"עשרות אלפי בתים". אגב צה"ל טוען שנהרסו רק כ 800 בתים. בהתחשב בעובדה שיש ברצועת עזה לפחות 150,00 בתים הרי למרות הפעלת האש המסיבית של צה"ל נהרסו אולי 2.5% מהבתים ואם נוסיף גם את הבתים שנפגעו קשה מסתבר שמעל ל 95% מבתי עזה לא נפגעו כלל. גם זו דרך לכמת את האמת. כמובן על פי הדו"ח אין לעזתים שום אחריות לגורלם ולצה"ל שום סיבה להלחם בעזה. לפחות זה לא זוכה להתייחסות בדו"ח.

כדי להמחיש את היחסיות נביא כאן לא את הסיפור של גרוזני, בצצניה, שחרבה עד היסוד ב 1995, שהרי איננו משווים את עצמנו לצבא הרוסי, אלא את הסיפור של צבא ארה"ב, מדינה קרובה לנו בערכים ובשיטות הלחימה, בפלוג'ה, עיראק. ב 2004.

ב 07/11/2004 עם שחר, נימאס לאמריקאים והחל הקרב הגדול על פלוג'ה שנימשך עד 23/12/2004. האמריקאים הפעילו 3 ציוותי קרב חטיבתיים שבמספרם היו קרובים להיקף הכוחות המופעלים בעזה ושיצאו להתעמת עם כוח שהוערך על ידי האמריקאים כמונה עד 3,000 איסלמיסטים. כשני שלישים מתושבי פלוג'ה נמלטו ממנה עם החל הקרבות. משהסתיים הקרב נמנו בעיר, על פי מקורות אמריקאים, 6,000 אזרחים הרוגים, בין 2-3% מכלל תושבי העיר, כ 85% מסך ההרוגים, ועוד כ 1000 טרוריסטים. בין 9,000 ל 10,000 בתים מסך 50,000 בתי העיר חרבו לגמרי ועוד 26,000 בתים נזקקו לשיפוץ בדרגות שונות. במבנים ההרוסים גם 65 מסגדים, מתוך 200 מסגדי העיר, ו 60 בתי ספר ששימשו, לטענת האמריקאים, כמחסני אמלח ומחסה מפני האש האמריקאית. 77 מחיילי צבא ארה"ב מכוח המשימה של המארינס והדוויזיה המוטסת ה 82, מהטובים שיש לארה"ב, נהרגו בקרבות, מתוכם 30 נהרגו עד היום ה 16 לפרוץ המבצע. המבצע ניחשב בעיני האמריקאים למבצע מוצלח וכאבן דרך במלחמה הארוכה בעיראק למרות שאיש לא ירה משם, ולו פעם, איזו רקטה על בי"ס בארה"ב או על גן ילדים ולמרות שחיילי ארה"ב לחמו 10,000 ק"מ מהבית ולא 10,000 מטר כדוגמת חיילי צה"ל.

צה"ל התעמת בעזה עם כוח של כ 16,000 אנשי חמאס, מאורגנים ב 4 בחטיבות, מאומנים ללוחמה עירונית ועם יכולות שהם במונים יותר גבוהות מהחמאסניקים של פלוג'ה. לפי הפלשתינים נהרגו מאש צה"ל 1,400 פלשתינים שהם 0.1% מכלל 1.4 מיליון תושבי עזה, רובם, לפחות שני שליש מהם, הם אכן לוחמים ורק כשליש, אפילו על פי המספרים הפלשתינים, הם אכן אזרחים. מכל הידוע צה"ל הרס עד כה כ 10 מסגדים וגם בתסריט הגרוע ביותר מספר הבתים שנהרסו בעזה בטל בשישים, גם מוחלטת ובוודאי באופן יחסי, ממספר הבתים שנהרסו בפלוג'ה.

אפשר לסכם שדו"ח גולדסטון הוא תופעה חברתית שאין לה שום קשר לאמת, לחקר האמת ולשאיפת האמת.

* ראה גם - עלילת אנקרה

משאל עם

אין לכותרת מפי ראש הממשלה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ביום שני האחרון ,07/12/2009, שסוריה וויתרה על התנאי המוקדם שישראל תצהיר מראש על נכונותה לסגת לגבולות ה רביעי ביוני 1967 (תנאי חוצפני המאשרר את הכיבוש הסורי מ 1948 של כמה קמ"ר מרובעים באזור אל חמה בדרום ותל חמרא והחצבני בצפון בתחום הבינ"ל המוכר של מדינת ישראל) איזה סימוכין גלויים בתקשורת הערבית, הסורית או הבינ"ל.

בכל אופן מצא ראש הממשלה לנכון לחדש את חוק משאל העם בכל הנוגע לוויתור על ריבונות ישראלית. לכל הכתבים הבורים שתהו אתמול בתקשורת במה נבדלים גוש קטיף, צפון השומרון או ימית מרמת הגולן התשובה ברורה -. ישראל הכילה את ריבונותה על הגולן ומעמדה המשפטי בחוק הישראלי זהה לזה של הרצלייה ומרכז דיזנגוף בתל אביב. ישראל לא!!! סיפחה את סיני כולל חבל ימית ושארם א שייח, לא סיפחה את רצועת עזה ולא את צפון השומרון. הריבון היה הממשל הצבאי שמעמדו זמני. אי הסיפוח משול להצהרה שמעמד ישראל בשטח זמני.

בכל אופן העלאת ההצעה, המתבשלת כבר זמן רב, היא תוצאה ישירה של רצון הממשלה לחשק את עצמה במו"מ עתידי (שלדעתי לא נראה באופק כול עוד איראן מתגרענת) ואלי גם הכרה עצמית של הממשלה, בעקבות המו"מ עם החמאס על גלעד שליט, שאין לממשלה כוח עמידות וחוסן להתמודד מתוך ראיה ארוכת טווח עם הסיכונים וגם הסיכויים. מין ממשלה שמודה שאין לה כוח להנהיג ומחפשת לעצמה מין מוצא מהכרעות קשות.

אגב - לאלו שחשבו שהתורכים התרצו והתפייסו באו ההצהרות האחרונות של טאיפ ארדואן, ראש ממשלת תורכיה, שלשום, ישר לאחר ביקור בארה"ב, להעמידם על טעותם. מגמת הפיוס נועדה, כנראה, לרכך את הפגישה הקשה של טאיפ ארדואן עם ברק אובאמה בנושא ההתקרבות התורכית לאיראן. ארדואן ניסה, כנראה, לטעון שהיחסים עם איראן נועדו לאפשר לתורכיה לתווך בהוגנות בין ארה"ב לאיראן. מעניין למה הם לא חושבים שכדי לתווך בין ישראל לסוריה צריך גם יחס חיובי לישראל. כמו שאמרנו – האצבע של פרס אשמה.

צודקת אבל....

אתמול, יום שני 07/12/2009, תקפה ח"כ ויו"ר האופוזיציה ציפי ליבני את ממשלת ישראל ואת ראש ממשלתה על תוכנית ההקפאה. בצדק ציינה שהחלת דין אחד למיגרון ולאריאל ממוססת את הישגיו של אריק שרון מימי ממשל בוש שכל הסדר בעתיד צריך להביא בחשבון "את המציאות שנוצרה בשטח" כדברי בוש, קרי - ריכוזי הישוב הגדולים.

את התהליך של התמוססות ההישגים המדיניים של תהליך ההתנתקות הכואב מעזה החל כבר ראש הממשלה אולמרט במלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בתוצאה פושרת, והחזרה לשולחן המו"מ עם הפלשתינים כאופציה יחידה. בכך תלה אהוד אולמרט את עתיד ישראל במו"מ הבלתי ניגמר עם הפלשתינים. תהליך המו"מ לא יכול להוביל לשלום שכן הפלשתינים ללא היו מוכנים לעולם להכיר בזכותם של יהודים על איזה חלק מישראל, לא משנה מה יהיה עומק הוויתור הישראלי. אבל המו"מ עם הפלשתינים תמיד בנה ויבנה מערכת לחצים גוברת על ישראל להתגמש עוד ועוד. רוב העולם לא מבין, במקרה הטוב, את סוגיית המהות של זכות היהודים למדינה משלהם, ובמקרה הרע אדיש לסוגיה. העולם רוצה התקדמות ולגזור קופון בעולם הערבי על חשבון ישראל.

ממשל אובאמה הציב רף של דרישה בלתי אפשרית מישראל להקפיא את כל ההתנחלויות כשהוא מקדש את הקו הירוק של 1967 , שהיה סך הכול גבול זמני שאף מדינה בעולם לא הכירה בו, עוד בטרם החל המו"מ, תוך שהוא משליך לפח את תהליך אנאפוליס והבנות בוש. ישראל נמצאת בפני שוקת מדינית שבורה ובמצור מדיני הולך ומתהדק שחלקו הגדול מונע מהרף הגבוה שהציב אובאמה. ישראל לא יכולה, גם לו רצתה, לפנות 300,000 תושבים, ולכן התהליך לא יכול אלא להגביר את המצור המדיני על ישראל.

צדקה ציפי ליבני שישראל צריכה ליזום מהלך מדיני משלה כדי לשבור את המצור אבל גם היא יודעת, והיטב, שממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי לא יכולה להניע מהלך כזה. אם יש בה אחריות לאומית אמיתית היא צריכה להשלים את הניתוח הנכון בהצטרפות לממשלה, אפילו בתנאים נחותים, כדי לתת לממשלה את כושר התמרון והיציבות הדרושים ליוזמה ישראלית. כרגע נראה שציפי ליבני מנסה לגזור קופון מהמצוקה שהממשלה נקלעה אליה ולא להתגייס למאמץ רציני לחלץ את הממשלה מהבוץ שאובאמה השליך אותה לתוכו. ביקורת צודקת בלי נכונות אמת להתגייס לפתרון היא קנטרנות אופורטוניסטית ולא אחריות לאומית.


* ראה גם - יותר עדיף הסדר קבע : אז מה עושים?

הבה נפנטז

הבה נפנטז שאוכלוסיה של 300,000 חזקה, משכילה, מסורה ופטריוטים, הייתה מתיישבת בין באר שבע, מצפה רמון, דימונה ואופקים. הממשלה הייתה תומכת בהם, סוללת למענם כבישים ומפתחת אמצעי תחבורה מהירים. התחבורה המהירה הייתה מביאה בעקבותיה גל נוסף של מתיישבים הבורחים מהפקקים של מרכז הארץ למרחבים השלווים יותר של הנגב. הבה נפנטז שהממשלה הייתה "שופכת" לצורך פיזור האוכלוסייה והתמיכה בחלוצי הנגב 50 מיליארד שקל (14 מיליארד דולר) ואל כל אלו הייתה מתווספת החריצות והיצירתיות של המתיישבים עצמם. הבה נפנטז איזו ארץ הייתה לנו היום.

זה לא קרה כי כולם הלכו ליו"ש. במקום לבנות את המאחד חיזקו את המפלג במקום לבנות מדינה יהודית דמוקרטית הם הניחו את התשתית למדינה דו לאומית שנאמר - תפסת מרובה - לא תפסת.

תהליך השלום הפך לתירוץ והטרור הפלשתיני לעילה האולטימטיבית לנטישת הנגב, לנהירה ליו"ש ולהרבה מרעין בישין. מה אם אין שלום, מה אם הפלשתינים, בדיוק כמו המתנחלים, שואפים גם הם למדינה דו לאומית שסופה בחיסול המפעל הציוני. אנחנו אחראים לגורלנו גם באין שלום אחרת הפלשתינים הם המכתיבים את הכיוון.

* ראה גם - יותר עדיף הסדר קבע

דילמת קנטרברי (צריך להיות קובנטרי)

ביום ה 16 לנובמבר 1940 , לאחר שגרמניה הפציצה במשך 57 יום ברציפות את לונדון על מנת לשבור את רוחה של בריטניה ולשבש בה את סדרי השלטון החליט הפיקוד הגרמני להעתיק את ההפצצות לערי השדה המתועשות של בריטניה ולשנות את מטרת ההפצצות מפגיעה במרכזי השלטון לחבלה שיטתית ביצור הבריטי ובכלכלה הבריטית . מאמץ גרמני שהיה משולב במלחמת צוללות. בליל ה 17 לנובמבר יצאו כ 600 מפציצים גרמנים להפצצה הגדולה מכולם , עד אז, על עיר השדה הבריטית קנטרברי  (קובנטרי - ראו הערה). ההפצצה הפתיעה את תושבי העיר ואת מערך הגנת הנ"מ . באותו הלילה נחרב מרכזה של העיר . 400 אזרחים נהרגו במיטתם מעל 2000 נפצעו , בהם ילדים ונשים, חלקם נשארו נכים לכל חייהם.

למעשה ידע ראש הממשלה ווינסטון צ'רצ'יל על ההתקפה בעוד מועד. בהחלטה מכוונת אסר צ'רצ'יל להדליף לצבא או לאזרחים על ההתקפה המתוכננת ולנקוט בצעדים חריגים כל שהם לקידום ההתקפה. הכול כדי לשמור על מקור המידע, מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה שפריט שלה נפל לידי המודיעין הפולני והוברח לבריטניה. כדי לשמור על הישרדותה של בריטניה לעתיד לבוא ונוכח המאבק הארוך שעוד מחכה לה העדיף צ'רצ'יל להקריב בוודאות !! חיי אזרחים חפים מפשע, מעמו שלו, מול החשש האפשרי! בלבד שסודה של בריטניה, יכולתה לפצח את הצפנים הגרמניים, ייחשף. דילמת קנטרברי היא הליבה של מנהיגותו של צרציל.

בכל דרך בה נלך וכל החלטה היסטורית שנעשה גלומה טרגדיה לחלק מהעם. על הכף לא מונחת טרגדיית המתיישב הנעקר מאדמתו מול כלום. אין גם דרך היסטורית שאין לה מחיר ומדינת ישראל לא הוגשה לנו על מגש הכסף.

יש מקום להתווכח רבות על המטרה והחזון של ישראל. יש מקום לשאול כיצד נמשיך להתמודד עם שכננו הערבים ובמקביל לבנות משק , לקלוט עליה ולשקם חברה אבל אבוי לנו אם נירתע מקבלת ההכרעות הקשות ומהאחריות ההיסטורית מפני שנרתענו מהצורך להתייצב מול מצוקת המעטים או מצוקת היחידים (ראה גלעד שליט). הוויכוח הוא איזו מדינה אנחנו רוצים . כאשר נסכים על החזון הוא יהיה שווה קורבן, מחיר כלכלי , נחישות אישית וכן, גם טרגדיות אישיות.

סוד מנהיגותו של צרציל הוא בנכונות לקבל החלטות נוראיות וקשות בהווה למען הסיכוי שבעתיד, הסיכוי ולא הוודאות. מי שרואה צרציל בסביבה שלנו שיקום.

ראה גם - עושים הכל

תפסת - לא תפסת

אין היום בישראל מפלגת שמאל ראויה לשמה. החזון של שלום אפשרי עם הפלשתינים על בסיס שתי מדינות לשתי עמים שיקום מתוך משא ומתן מת אלף מיתות ובצדק. הפלשתינים לעולם לא הכירו בזכות היהודים למדינה משלהם. מצד שני אין ראש ממשלה בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים שלא דן בוויתורים לפלשתינים, בנסיגות ובתהליכי שלום וחוץ מיצחק שמיר גם ביצע, ולו חלקית, איזו נסיגה שהיא מאיזה חבל שהוא.

מסתבר שדברים שרואים מגובה הדשא נראים אחרת ממעוף הציפור. כל מנהיגי ישראל הבינו שהישרדותנו במזה"ת אינה רק מעוצם ידנו אלא גם מהתמיכה שאנחנו יכולים לגייס. תמיכה שבלעדיה ספק אם ישראל הייתה מגיעה לאן שהגיעה, כנראה שלא ואף רחוק מזה. קליטת עליה בקנה מידה שאין לו תקדים, פיתוח כלכלה יציבה, ביחס לרוב מדינות העולם כולל אירופה וארה"ב, טכנולוגיה מדהימה ומדע מהשורה הראשונה. ממבט הציפור אל מעבר לאופק מבינים ראשי הממשלות כולם שתפסת מרובה – לא תפסת! אותה חוכמה יהודית עתיקה ונכונה שהובילה אותנו לאורך דורות בגלות. איננו יכולים לאורך זמן לשלוט בעם אחר ושונא, איננו יכולים להיות בו זמנית להיות, לאורך זמן, גם מדינה יהודית דמוקרטית ואיננו יכולים באותו הזמן לצפות גם לתמיכה מתמשכת במפעל הציוני ובמקביל לקיים מפעל התנחלות רחב היקף בשטחים שלא סיפחנו והכרזנו לכן שהם פיקדון להסדר כשיבוא. השאלה האם יתכן טרור מהגדה לעבר ישראל והאם קל יותר להדביר את הטרור תוך שליטה מלאה בשטחים היא אכן ראויה אלא שבמכלול הגדול היא משנית, זניחה ויש לה תשובות חלקיות סבירות בתחום תורת הלחימה, הטכנולוגיה ושיטת הפעולה. השאלה האמיתית היא האם נתלה את עתידנו בתרגילי ההתחמקות הפלשתינים או נבין שאנחנו צריכים ליזום את עיצובה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית גם בלי אבו מאזן או מי שלא יהיה.

אין היום מנהיג פוליטי בכיר בישראל, אהוד אולמרט, ציפי ליבני, בנימין נתניהו ולהבדיל יצחק רבין ומנחם בגין ושוב להבדיל אריק שרון - כולם אנשי ימין במורשתם, או ברק שאין לו מורשת, לא של שמאל ולא של ימין אלא רק שבשבת במקום מצפן, שלא מבין את האמת הבסיסית הזו ונאלץ לתמרן לפיה. אפילו בוגי יעלון ובני בגין, שומרי הסף של ההתיישבות בשטחים, רואים ממעוף הציפור מציאות אחרת ואת העננים שבאופק. כולם תופסים ותפסו את ההתנחלויות בפריסתם הבלתי אפשרית, בסופו של דבר, לנטל ולא לנכס.

אכן אין למפלגות השמאל, יעני מחנה השלום בעיני עצמם, אחיזה בציבור אבל גם לרעיון של התיישבות בכל ארץ ישראל אין תמיכה נלהבת. כל המנהיגים המנויים לעיל, אולי חוץ ממנחם בגין ויצחק שמיר, הבינו שאפשר להציל את גושי ההתנחלות הגדולים, לחזק את אחיזתנו בירושלים ולהישאר מדינה יהודית דמוקרטית אם אך נשכיל לא להיגרר אחרי ציבור המתנחלים בכל מקום וכל הזמן. שנאמר תפסת מרובה – לא תפסת.


ראה גם - יותר עדיף הסדר קבע.

אך יא מרואן

מרואן ברגותי, 51, שניתפס ב 15/02/2002 ונידון ל 5 מאסרי עולם ועוד 40 שנה בכלא על מעשי טרור ב 06/06/2004 לא שונה מעוד הרבה טרוריסטים שאמורים להיות משוחררים בעסקת שליט. טרם מעצרו היה ממרואן גיבור מקומי באזור רמאללה שהתקוטט עם חוסיין ש שייח מאזור הר חברון על התואר "מזכיר הפת"ח בגדה המערבית", ואם שאר הנהגת הפת"ח, כולל יאסר ערפאת, כמעט על כל נושא שבעולם . חלק מכוחו בא לו דווקא מהיותו אסיר, יקיר השמאל כפרטנר ל"שלום", וסמל. אין להעריך את משמעות שחרורו האפשרי אך ניתן להניח שמעמדו הסמלי מאיים על ההנהגה הנוכחית של הפת"ח בגדה והם, לא אנחנו, יעסקו בקיצוץ כנפיו.

אך מעבר לשאלה של מרואן ברגותי עצמו התהליך שהנהגת תוניס הזקנה, זו שמקור כוחה בפזורה הפלשתינית והצדקת קיומה נובעת מדבקות בזכות השיבה, תעלם מהשטח וההנהגה חילופית מקומית תתפוס את המושכות הוא בלתי נימנע וקרוב, לכל היותר עשור. ניצנים כבר ראינו בוועידת הפת"ח בבית לחם, באמצע אוגוסט 2009 כאשר 16 מתוך 18 המקומות שהועמדו לבחירה נתפסו על ידי ההנהגה הפנימית של הפת"ח בשטחים, כולל מרואן ברגותי עצמו. כולם בסביבות ה 50, כולם צמחו מתוך מאבק בישראל, הם דוברים עברית ומקור כוחם הוא בשטחים עצמם ולא במחנות הפליטים בסוריה, לבנון או ירדן. כרגע הוועד הפועל של פת"ח (לא אש"ף) מורכב מ 16 "בוגרי אינתיפדה" ו 7 "וותיקי תוניס". בטווח הארוך (כבר אמרנו – עוד עשור), אם ההנהגה תתפוס תאוצה וסמכות מול החמאס, מה שעדיין לוטה בערפל ובספק רב, היא גם תעצב את פני הסכסוך עם הפלשתינים אחרת וניתן לקוות שתהיה גם יותר מעשית (ראה - ימות משיח).

לכן אין בשחרורו של ברגותי, לטווח היותר ארוך, נזק אמיתי למעט הנזק המוסרי של שחרור מי שבעיננו טרוריסט ורוצח והנזק המוסרי העצום שבעצם עסקת שליט עצמה, אבל במסגרת עסקת שליט משוחררים רבים מסוכנים ממנו.

ומי שדואג לאבו מאזן - אבו מאזן הוא אסון לפלשתינים בכל קנה מידה ובכל מקרה זמנו עבר. הנשמה מלאכותית לא יכולה אלא להאריך את ייסורי הגסיסה של הנהגת תוניס הוותיקה שאינה מייצגת ואינה רצויה בשטחים ושהיא, יותר מכול, מובילה את הפלשתינים בגדה לזרועות החמאס. זה לא ישראל אלא השחיתות, הנהנתנות והחסימה המתמשכת של ההנהגה הפלשתינית הפת"חית הצעירה לעמדות השפעה.


ראה גם  - אין מחר

גיבורי הסיירת

יש לנו נטייה מזיקה, כנראה בגלל חשיבות הצבא בחיינו, לייחס לבוגרי הסיירות, מפקדיהם של מבצעים עלומים, עטורי אותות ודרגות, הבנה ושיקול דעת שאין בידי האדם המצוי. כישלונם החוזר והישנה, ללא יוצא מהכלל, של גיבורי צבאנו בפוליטיקה לא הובילה אותנו להרהור שני. נכון! אריק שרון ויצחק רבין היו ראשי ממשלה זכורים לטוב אבל הם הגיעו לאן שהגיעו אחרי יותר מ 20 שנים, רצופים בכישלונות ואכזבות, בפוליטיקה. הם לא עלו על ראשי ממשלות כמו בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין, יצחק שמיר ואפילו אהוד אולמרט או בנימין נתניהו. הסיבה ברורה למדי – הסיירת היא גוף ביצועי שאינו שואל את עצמו למה ומה הלאה אלא רק איך.

אין ספק שהמודל המושלם הוא המהולל בגיבורי הסיירות אהוד ברק. מי שניבחר ברוב להנהיג את עם ישראל ב 1999 וגורש כעבור שנתיים מהשלטון בהפסד ללא תקדים של מעל 20%. בדרך הספיק אהוד ברק לא רק לבזבז אשראי פוליטי חסר תקדים אלא לרסק את מפלגת השלטון – מפלגת העבודה, ולהשאיר אותנו במאבק מדמם עם הפלשתינים. חיבתה של מפלגת העבודה לגנרלים והתנכרותו הבוטה של ראש המפלגה דאז, עמיר פרץ, להבטחתו לבוחרים להיות מנהיג חברתי ולא גנרל צבאי החזירו למפלגת העבודה תאבת ההתאבדות את ההרסני בכל מנהיגיה – אהוד ברק לראשות הפלגה. לא שמי שעמד מולו, עמי אילון, היה שונה. גם עמי אילון הוכיח שיש הבדל ענק בין פיקוד צבאי, אפילו על המובחרת שביחידות להנהגה פוליטית. גם עמי אילון הוכיח שגנרל הוא מתכונת לכישלון פוליטי ולא להצלחה. מאז ממשיך אהוד ברק לרסק את מפלגת העבודה, לכרסם בערכי המדינה ולשעבד אותה, יותר מתמיד, לאתוס הביטחוני.

אין אף דמוקרטיה שמקבלת כמובן מאליו וכרצוי ששר הביטחון יהיה גנרל לשעבר. תפקיד שר הביטחון הוא לשלב את הצבא אל תוך האילוצים המדיניים ולשמור שהצבא ימלא את שני משימותיו: הגנה על המדינה ואזרחיה ומתן חופש פעולה לדרג המדיני , בצורה המאוזנת והמיטבית ביותר. מבצע "עופרת יצוקה", כמו ברק עצמו, הוא דוגמא מושלמת להנהגה צבאית בעמדה שאמורה הייתה להיות אזרחית. אכן הביצוע הצבאי היה מושלם וההגנה על אזרחי המדינה הושגה במידה סבירה – אבל!! וזה אבל גדול – מבצע עופרת יצוקה הצר את צעדי הדרג המדיני וכרסם בלגיטימיות של ישראל בעולם. לשווא נבכה מול אומות העולם, זה אנחנו שהתמכרנו לשר ביטחון שהוא כמעט תמיד גנרל וכמעט תמיד מפרש את תפקידו כמי שתפקידו לשמור שהמדינה תעניק חופש פעולה לצבא ולא להפך. עסקת שליט, כמו מבצע עופרת יצוקה, מנוהלת בצורה טקטית נבונה ונכונה ומובילה לכישלון אסטרטגי שמגביל ויגביל את חופש הפעולה המדיני של ישראל. קשה לקרוא לשר הביטחון בשמו כי אין בין התנהגותו לביטחון הלאומי הרחב אלא מעט טקטיקה מוצלחת.

יש המתנחמים שבחדרי חדרים ובסודי סודות אהוד ברק הוא התשובה היותר טוב לאיום האירני ולכן יש להשלים אם מגבלותיו. אושרי המאמין והמשלה את עצמו שברק הסודי שבמחשכים שונה מברק הגלוי, ההפכפך, השרלטן והציניקן שידו בכל ויד כל בו ושהמאפיין את החלטותיו שיש בהם התחלה נמרצת וסוף מיקרי. שר הביטחון אחראי לא רק על היציאה מלבנון אלא גם על עיצוב כללי המשחק לאחר היציאה. הוא אחראי לא רק על יציאה לעופרת יצוקה אלא גם על הלגיטימיות של ישראל הרבה חודשים אחרי. הוא יהיה אחראי לא רק על שחרור גלעד שליט אלא גם על כל אלה שיהרגו ויפצעו לאחר השחרור בין במישרים ובין בעקיפין מהעסקה המתבשלת - כאילו אין מחר.


ראה גם - עושים הכל