יום ראשון, 15 ביולי 2018

רק המעז זוכה !

מאז מבצע 'דין וחשבון' ב 1993 יש הידרדרות מתמשכת בהפעלת הכוח של צה"ל כך שיהיה אפקטיבי למטרותיו ויגן בצורה המיטבית על אזרחי ישראל ושיגרת יומם. הביטוי הבולט ביותר שעמותים עם כוחות זניחים, ביחס לעוצמה וליכולות של צה"ל, נמשכים זמן רב, משבשים את שיגרת החיים של חלק משמעותי מהאוכלוסייה - בין שלשה שבועות לחודשיים וחצי ויותר,  ישראל מפעילה בעיקר את יכולת האש וההרס שלה מרחוק כשהתמרון הקרקעי מוגבל ביותר ולרוב בכלל לא מופעל או מופעל באיחור מחוסר ברירה, המטרות מושגת בחלקן ולזמן קצר בלבד . בשיח הציבורי והביטחוני מדברים על "מכה קשה", "האויב יתחרט", "שוקמה ההרתעה", "שמרנו (או שינינו) את כללי המשחק" והמערכת המדינית נכנסת לפעולה ומשתלבת בעיצוב התוצאה במקום להתמודד עם תוצאות ההכרעה . 

יש לתהליך המסוכן כמה סיבות - א. רגישות גבוהה לחיי אדם והחשש לשלם את המחיר . ב. - יש עליונות טכנולוגית אדירה וזמינה לשימוש שכביכול מייתרת את ההכרעה כפתרון ארוך טווח  - יש "כיפת ברזל", מערכת לגילוי מנהרות,  אמצעי תצפית ואיכון ו ג. יש יכולת להביא כמעט לכל נקודה עוצמת אש הרסנית בלי להיות נוכח בשטח בעיקר על ידי חיל האוויר ומגוון הטילים המונחים  שיש לצה"ל. 

מה שאין למדינת ישראל זה תשובה לשימוש באזרחים וילדים, למשל כל מתאר העפיפונים ובלוני הנפץ, או השימוש במרתפי בית החוליפ 'שיפא' בעזה כמקלט ומפקדה לבכירי החמאס כשיש צורך. אפשר לקבוע בפסקנות שככל שאנחנו משתדלים למנוע פגיעה באזרחים כך החמאס, בכלל ארגוני הטרור למינהם בעולם, מעצימים את השימוש בלא מעורביפ כמגן אנושי וכתעודת ביטוח. הם גוררים את המלחמה אל תוך האוכלוסיה. לכן כשהמצוקה של האוכלוסייה גדלה כך מרגיש ארגון החמאס מוגן ואנחנו, כמדינה דמוקרטית, נמצאים במצוקה. 

במלחמה הלא סימטרית ביננו לכל מיני ארגונים ברור שהפעלת מסכי ארטילריה, שעטה של אוגדות משוריינות ולוחמת רחוב מבית לבית הרסניות לאוכלוסיית האויב, גובות מחיר דמים מחיילינו ותקים עלינו את הקהילייה הבינ"ל, שעשה בצביעותה אותו הדבר בכל מקום (רא  דו"ח גולדסטון או צ'אבס). . עדיין יש לישראל יכולות רבות לבצע תמרון קרקעי שיכריע את האויב במאחזין, יבלבל את מערכיו ויזרע פחד בשורותיו. אזכיר שביו"ש, שם יש לנו יכולת לנוע קרקעית מכל מקום לכל מקום, בכל זמן מכל כיוון, איננו זקוקים למטוסי קרב ו"כיפת ברזל" וגם המחיר לכוחותינו בחיי אדם אינו שונה, בטוח הארוך, מזה שבעוטף עזה.

האמצעי הראשון והידוע הוא "סיכולים ממוקדים" - האמצעי הוכח יעיל גם אסטרטגית וגם טקטית ומאלץ את הנהגת האויב לעסוק במיגננה אישית, כולל הגבלה עמוקה על השימוש בתקשורת בין אישית ובכלל. האמצעי השני - למרות השימוש הנרחב של החמאס במנהרות תקיפה נגדנו, למרות ההתמחות באיתורן ובלחימה בתוכן כל ההתייחסות למנהרות נשארה הגנתית - לסכל את פעילות החמאס מתוכן, ולא נתפסה כמתאר מיבצעי מבטיח לכוחותינו אנו - בשילוב טכנולוגיית חפירה מהירה אין סיבה שלא נחדיר לעומק הרצועה ונחלץ כוחות שלנו כשאנו מביאים לביטוי את יכולתנו הטכנולוגית. החמאס כבר חדר מספר פעמים לישראל במנהרות מאז גילעד שליט ב 2006 - לא נראה שהחמאס מודאג ממנהרות שלנו והגיע הזמן שיחשוש מאד. 

השימוש במנהרות, ערפילי בוקר ומסכי עשן יכול לשמש אותנו להחדרת כוחות מסוערבים שיפעלו ברכבים מסווי חמאס או באופנועים בעזה, מש כמו שהחמאס עצמו תכנן.  צה"ל וותר בעזה על השימוש בכוחות מסוערבים בשל הקושי להכניס את הכוח לשטח והחשש ממרחץ דמים היה וכוח כזה ייחשף ויהיה צורך לחלץ אותו (ב 1993 הרגו האמריקאים מעל ל 900 סומלים כדי לחלץ כוח מרינס מחלקתי שנלכד במארב במוגדישו בפרשה שזכתה לכינוי "בלק הוק דאון'). להם מותר- לנו אסור. 

יש עוד אפשרויות כולל פיתוח של אמצעי הלם ואל הרג וטקטיקות התנהלות לתפיסת שבויים לצורך מיקוח ועד שפע של אפשרויות . 

ברור שצה"ל לא נוהג לפי תורת הביטחון הבסיסית של צה"ל מאז 1948 - א. תמיד לשאוף להכרעה מהירה לפני - מדגיש - לפני שהמערכת הבינ"ל מגיבה ומתערבת. ב. - לנהל כל מערכה על שטח האויב (כמו באיו"ש) כדי להרחיק את מחירה מאזרחינו אנו וג. - לנהל מו"מ רק לאחר ההכרעה ולא על ההכרעה . ברור שבצה"ל ובממשלת ישראל לא יודעים ליישם לתנאים העכשוויים את תורת הביטחון של ישראל ושכחו את הסיסמה שהובילה אותו שנים כה רבות "רק המעז זוכה" !!

יום רביעי, 6 ביוני 2018

מציאות ישנה - גישה חדשה

לכל תושבי הגדה ומזרח ירושלים, לכולם, יש משפחות ענפות בירדן. המשפחות "הפלשתיניות" בירדן מהוות 75% מכלל אזרחי הממלכה והטענה שירדן אינה פלשתינית או להפך,  שהגדה אינה ירדנית, לא עומדת במבחן הדמוגרפי והמשפחתי. לעומת זאת רק למיעוט קטן מתושבי הגדה קשרים משפחתיים עם עזה ולהפך. למעשה חלק גדול מהמאבק הדיפלומטי בישראל מבוצע בשילוב ודרך ירדן, בעיקר סביב סוגיית ירושלים והר הבית.

ה"עזאווים", הכינוי לעזתים בגדה, נחשב ביטוי בוז. לכל בכירי הרשות בגדה נכסים, רכוש ומשרדים בירדן - רק למעט מבכירי ההנהגה בעזה. היסטורית תמיד הקשר בין עזה לגדה היה רופף והיה בעיקר עם הר חברון.  

המשבר האחרון וגל המהומות בירדן על רקע העלאת מסים ורפורמות כלכליות בירדן, כדרישת הבנק העולמי, נוגע במבנה הכוח בירדן, שהייתה בעיקרה ברית אוטוקרטית בין בית המלוכה ההאשמי לשבטים הבדואים ששלטו בכל מוקדי הכוח במדינה. הבנק העולמי דרש לרווח את השורות ולהעמיק את ההשתלבות, מרחב ההזדמנויות והשיתוף עם שאר האוכלוסייה הירדנית, במשתמע המרכיב הפלשתיני של אוכלוסיית ירדן.  קצב הסימביוזה והתלות ההדדית בין אוכלוסיות ירדן והגדה רק יגבר ככל שירדן תרצה להתקדם בפיתוח הכלכלי שלה. 

לעומת זאת העיינות והנתק בין הרשות לעזה רק הולכים ומעמיקים. אנחנו העברנו בהתנתקות ב 2005 את עזה בשלמותה לרשות הפלשתינית כולל מעברים פתוחים וכוח פיקוח בינ"ל. הסתבר שהזהות "הפלשתינית" לא הצליחה לגבור על הפער ההיסטורי והחברתי בין עזה לגדה ולדעתי השתלטות החמאס והתפתחות עזה לדרך משלה הייתה כמעט בלתי נמנעת . העוינות בין עזה לגדה הלכת ומעמיקה מיום ליום כשהמכנה המשותף היחיד הוא המאבק בישראל.הסיוע העולמי לנפש לרשות הפלשתינית הוא הגבוה בעולם והוא כולל ומיועד גם לתושבי עזה. הרשות הפלשתינית מטילה חרם גמור על עזה, מפקיעה את חלקה בסיוע העולמי ואחראית הרבה יותר מישראל למצוקה ההומניטרית בעזה. התנועה של אנשים וסחורות או קשרי משפחה בין שני "חבלי" המולדת הפלשתינית היא קרובה לאפס המוחלט. 

לכן פנתה ישראל לאמץ רעיונות של פתרון נפרד לעזה שלא דרך הרשות הפלשתינית, יוזמות שעדיין לא צלחו. הסכם הפיוס עם תורכיה מ 06/2016 אפשר לתורכיה לבנות בעזה תחנת כוח, מתקן התפלה ובית חולים בלי כל מעורבות, אפילו לא לידיעה, של הרשות ברמאללה. נציג קטארי קבוע במעמד דיפלומטי של "שגריר קטאר בעזה", מוחמד אל-עמאדי,  ישב בישראל אחרי 'צוק איתן' ב 2015 עד 03/2017 לעסוק בכספי הקטארי המיועד לשיקום עזה. שימו לב 'שגריר קטאר לעזה', לא לרשות הפלשתינית.  עד היום מהווים המצרים, שאין להם כל אמירה בגדה, את צינור ההשפעה והתיווך המרכזי בין ישראל לעזה. ישראל הצליחה לקבל הסכמה עקרונית מהבנק העולמי ואירופה למימון בניית אי מלאכותי מול עזה, גם זאת ללא הסכמה של הרשות, היא עומסת על שכמה, נוכח המצור הפלשתיני/מצרי המוחלט, את בעיית עזה ומוכנה לדון על צורות שונות של 'הודנה' מול רצועת עזה  שהעיקרון הבסיסי שבהם הוא "כעומק הפרוז עומק השיקום"

מכאן למסקנה שפתרון שמאחד בנוסחה אחת של "שתי מדינות לשני עמים" - אוכף זהות ואחדות לאומית על שתי ישויות נפרדות - זו ברצועת עזה וזו בגדה. הפתרון צריך להיות מבוסס על הפרדה בין הישויות - בגדה חיזוק והעצמת התהליכים של "האופציה הירדנית" המתקיימים ממילא, במבנה קונפדרטיבי או פדרטיבי בין ירדן לגדה בגבולות שטחי A ן B ולעזה מודל "סינגפור", מדינה זעירה כמוה יש רבים בעולם, מונקו, אנדורה, ליכטנשטיין, סן מרינו,סינגפור, מקאו או לוכסמבורג, שמקיימים ניהול עצמי, משלבים את התשתיות שלהם באלו של שכניהם, משתמשים במטבע של השכנים אך יש להם ממשל עצמי, ריבונות, מערכת משפט ושלטון עצמאי.  למעשה המצב היום בעזה תוך עימות עויין ולא תוך שיתוף. הכסף בעזה הוא ישראלי, כך מעט התשתיות של החשמל והמים. המטרה של "הודנה" ארוכת טווח עם פירוז אסטרטגי של רצועת עזה ושילוב ידיים כלכלי ניתנת להשגה ב20 השנים הקרובות, אם אך נתמיד, בעיקר נוכח הירידה בילודה ועייפות החומר בעזה כפי שבאה לביטוי בנוכחות הדלה בהפגנות "הנכבה" .

על ישראל להשתמש בהסברה ובדיפלומטיה, לידע את הקהיליה הבין לאומית להטיל את האחריות למצוקה בעזה על הרשות, לתבוע ניקוי הסכום היחסי המיועד לעזה מסך הסיוע לרשות ולהשקיעו בפיתוח עזה.
העולם עדיין לא בשל לזנוח את נוסחת "שתי מדינות לשני עמים" ולעכל את אופציית הקונפדרציה הירדנית/פלשתינית והפרדתה ממודל עזה אבל ישראל צריכה להתחיל לחלחל את הרעיון בשיח העולמי ובהתנהגותה המעשית ולא לתת לקשיי היום יום עם עזה להרפות את ידנו כי רק המעז זוכה !