יום ראשון, 23 בדצמבר 2018

רע רק לכאורה

הסיבה המרכזית שאחד הסכסוכים הזניחים של המזה"ת בממדיו בכמות המעורבים, השטח , ומספר הנפגעים, "הסכסוך" הישראלי-ערבי, הפך למרכזי ומזוהה עם האזור הרבה יותר מהסכסוך ה"סוני-שיעי", הטיהור האתני של הנוצרים מהמרחב ועשרות, מדגיש - עשרות סכסוכים מדממים ואסוניים פי כמה במזה"ת  - הסיבה היא תלות כלכלות המערב והעולם בנפט ערבי, ה"סכסוך" עם ישראל כמכנה משותף ומקור לגיטימציה למשטרים הערבים והנכונות של העולם לשלם במטבע ישראלית על הידוק היחסים אתם. יתר על כן הקשר בין נפט ערבי לתלות מערבית בו תמיד נטע תיקווה בקרב החשוכים במשטרי מדינות ערב ש"נשק הנפט" יעשה בסופו של יום את העבודה וישראל תימחק מהמפה. יש רגליים לסברה שריבוי האנטרסים במזה"ת, עוצמתפ ורמת המעורבות המעצמתית והבינ"ל שיבשו כל סיכוי להגיע לישוב סכסוכים ממושך ויציב, בכלל זה "הסכסוך" שלנו, וערערו את היציבות האזורית במקום לשפרה ולאזנה. 

אלא שהזמנים השתנו - הסכסוכים הסוני-שיעי והחברתי בין הזהות המוסלמית, 'אומת האסלאם' ללאומית הערבית  האפילו על "הסכסוך" עם ישראל. כיום ברור לרוב העולם וכמעט לכל ערביי האזור שדבר לא ישתפר בחייהם, כלכלתם לא תשגשג וביטחונם לא ישתפר אפילו ישראל תעלם מהמפה האזורית. להפך רבים רואים בישראל דוגמא מוצלחת לכלכלה ללא מחצבי נפט שניתן ללמוד ממנה. הסכסוך עם ישראל לאהעליפאת המחלוקות האמיתיות של המזה"ת ואת בעיותיו  .
המערב והעולם כבר לא תלויים בנפט ערבי - להפך מדינות ערב זקוקות נואשות למכור אותו כדי שמשטרהן יישרדו בהעדר כלכלה משמעותית חליפית.  טכנולוגית ה"פצלים" האמריקאית הפכה את ארה"ב ליצרנית האנרגיה גדולה בעולם ואת הערבים במזה"ת כמו גם שאר העולם למתחרים כלכליים. ארה"ב שהפילה את מוצאדק וממשל הדמוקרטי באיראן ב 1953 ואת משטר השאה של ב 1979, זו ששלחה נחתים ללבנון ב 1958 ו 1983, שנלחמה בעיראק ב 1991 וכבשה אותה ב 2003 אין לה יותר מה להרוויח מהתערבותה הצבאית באזור להפיך - יש לזכור שההתערבות תמכה והקימה עריצויות (האייתולות באיראן למשל), עודדה תופעות כמו אל קאעידה ודאע"ש, שיבשה ועכבה תהליכי שלום ופיוס  והיתה מלווה במאמץ רציף לתמרן את ארה"ב נגד ישראל אכן היו תקופות ארוכות שעמדת ארה"ב כלפי ישראל היתה קרה והיא תמיד לוותה בדרישה למחוות לערבים גם בשיאן החיובי מבחינת ישראל.

ככל שמעמד המזה"ת והעיניין העולמי בו פוחת כך ייטב לישראל מבחינת הלחצים עליה להגיע להסדר כדי לרצות אינטרסים של אחרים. ככל שהמעורבות המעצמתיתזרה באזור מצטמצמת גובר הלחץ על חלק מהמשטרים הערביים לשתף פעולה עם ישראל מבחינת גורם מעצמתי קבוע שאין לו את הפריבילגיה להוציא את כוחותיו ולפרוש מהאזור כמו צרפת, בריטניה, ארה"ב ואפילו רוסיה . כל מדינות ערב למדו על בשרן שארה"ב, רחוקה גאוגרפית ומתרחקת כלכלית ומדינית היא , בסופו של יום, קנה רצוץ  . 

הוצאת כוחות ארה"ב מהאזור, כהכרזת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בציוץ בטוויטר ביום רביעי, 19/12/2018, כמו הקשרים המתהדקים עם הודו, למשל, הם ביטוי נוסף להתרסקות מעמדו של המזה"ת במשק האנרגיה והפוליטיקה העולמי ויחד איתן התרסקות "הסכסוך" מציר מרכזי במדיניות העולמית לעוד סכסוך אחד מני רבים זניח בהשפעתו העולמית בכלל על עתיד האזור בפרט. יש בהוצאת כוחות ארה"ב משום הפקרת הכורדים, ניפוח הביטחון העצמי של תורכיה וודאי שיקשה על ישראל להתמודד עם ההתעצמות האיראנית אבל ההשפעות השליליות זמניות במהותן והירידה במשקלו וחשיבותו של המזה"ת ארוכת טווח וקבועה לעתיד הנראה לעין - כך משקלו של "הסכסוך" כאבן ריחיים על מעמדה של ישראל בעולם וככל שארה"ב ואירופה מתרחקות ונפט זול יש משפע מקורות אחרים כך ישראל היא הגורם הקבוע היציב שכדאי וצריך להסתדר איתו !  אובדן העיניין העולמי במזה"ת הוא ברכה לישראל גם אם יש בו קשיים (מוגזמים לדעתי), בטווח הקצר .ששנה טובה ישראל 

יום שבת, 17 בנובמבר 2018

פיספוס עזה

נקודת המוצא של סבב האלימות האחרון בדרום יכל להתפתח לתפנית אסטרטגית בסכסוך עם הפלשתינים לטובת ישראל. ההזדמנות הוחמצה וישראל שוקעת במערבולת פוליטית .

תושבי עזה חיים בעוני קשה, תחת הנהגה נוקשה כשהעולם בכלל והערבי בפרט מאבד בהם עיניין והם מוחרמים ומנודים מכל עבר. למרות המצור, מובל לא על ידי ישראל אלא דווקא על ידי אבו מאזן ואחיהם הפלשתינים, יש מוצא קל למצוקה. על הנהגת החמאס בעזה להכריז על נכונותה להודנה, לא שלום אלא הסדר זמני, שלא מחייב לוותר על החלומות להשמדת ישראל אי פעם בעתיד, ולהסכים להחזיר את חללינו ואזרחינו לישראל ובתמורה מחכה להם קו ימי מאובטח לקפריסין, שכבר סוכם עקרונית עם שלטונות האי, בניית מתקן התפלה, בית חולים ותחנת כוח במימון תורכי בהתאם להסכם הפיוס בין תורכיה וישראל, אי מלאכותי מול חופי עזה שהבנק העולמי והאיחוד האירופי הביעו בו התעניינות, אספקת חשמל ודלק מישראל, הרחבת אזורי הדייג ואפשרות למתן התרי עבודה בישראל - בוננזה אמיתית. אלא שלחמאס קשה לבלוע את הגלולה שמשמעותה למעשה הכרה בישראל ובתלות בה ושעתידם לא תלוי בגדה המערבית והרשות הפלשתינית אלא בישראל השנואה ולמעשה סוף לחזון המדינה הפלשתינית.. 

לכן בחר החמאס, שמעוניין מאד ב'הסדרה', במצגת של 'אילוץ' ישראל לוויתורים לא מתוך החולשה והבידוד של עזה אלא כתוצאה מהנחישות וכוח  העמידה שלה .  לא השלמה בתלות בישראל אלא מאבק 'גבורה' לאלץ את ישראל. זאת למרות שה'הסדרה' היא אינטרס קיומי לרצועה. 

לישראל עיניין גדול ב'הסדרה'- א. כדי להביא שקט משמעותי ארוך טווח לישובי הדרום: ב. כדי לפצל ולרסק את הרשות הפלשתינית לשתי יחידות אוטונומיות, עויינות זו את זו, שלמעשה אין להם גוף יציג בינ"ל שייצג את כולם בעזה ובגדה כאחד ומדבר בשמם: ג. ההסדרה מחייבת שיתוף פעולה  אזורי עם מדינות ערב, כרגע קטאר ומצרים, שמשתפות פעולה לא נגד ישראל אלא איתה לפתרון חלק מהבעיה הפלשתינית ונגד הרשות ברמאללה ובכך מגבירות את הלגיטימציה של ישראל בעולם הערבי. בהינתן דעת הקהל הערבית מחייבת השותפות הערבית עם ישראל ריסון הכוח הישראלי כדי שעזה לא תגיע לכותרות ולדעת הקהל הערבית בהקשר של "מרחץ דמים" כזה או אחר, שעלול לפעול נגד מנהיגי ערב, אלא דווקא בזכות ההתקדמות. ד. לישראל 'הסדרה בעזה חשובה מאד ויכולה להות נכס אסטרטגי אבל היא לא אינטרס קיומי בסיסי.  המעניין הוא ששתי הצדדים הבינו היטב את המצב ואת מצוקות הצד השני ערב פרוץ סבב העימות הנוכחי. 

השגיאה הראשונה של ישראל הייתה הנכונות,לדחוק את סוגיית הנעדרים והשבויים לסוף התהליך למועד שכבר לא יהיו לנו קלפי מיקוח במקום להפוך את הסוגיה לאבן ריחיים קשה לחמאס. לא מדובר רק בגורלם של חיילינו ואזרחינו אלא בהסכמה ובהשלמה שגם בעתיד החטיפה תהיה המתאר  הרווחי ביותר לאויבינו. שנית ישראל שידרה להיטות יתר להסדרה במקום המסר האסטרטגי החשוב שישראל יכולה לחיות בלי הסדרה לא כך רצועת עזה. יתכן שישראל בגישתה תמרצה את העזתים לאלימות יתר להשגת מטרותיהם הקיומיות במקום שהן ניתנות להשגה בוויתורים שישראל אפילו לא דרשה מהם - החזרת בחורינו הביתה ! 

גם בהינתן ההנחיה המדינית שלא לשמש כלי בידי הרשות הפלשתינית ולא להפיל את שילטון החמאס ברצועה, לחסוך בחיי פלשתינים, לא לצאת למבצע גדול שיגבה קורבנות ויצור נזק תיקשורתי ובקיצור להשתמש במינימום כוח.  גם בהנחה זו ישראל הפגינה דלות יצירתית מדאיגה בהפעלת הכוח ולבסוף בניהול המערכה. בין גישה תגובתית מובהקת לפרובוקציות של החמאס למלחמה כוללת יש עדיין מרחב פעולה עצום . הוא יכול לכלול פגיעה בנכסים האישיים של ראשי החמאס, מעצרים רחבים של מתפרעים על הגדר, בשלל שיטות של חדירה והכלה, שישמשו, בהמשך, כקלף מיקוח לשיחרור חיילינו ואזרחינו, התעלמות ולבסוף הכתבה חד צדדית שלנו למועד סיום סבב האש המחזזורי ולמידת הנזק שנגרם כל פעם שהחמאס מבקש הפסקה שכזו אחרי סבב ירי שהוא יזם, פגיעה במוצבים ומיתקנים מאויישים , מצוד אחרי משגרי טילים, יורי מרגמות אבל גם מפריחי עפיפוני תבערה, במצב חמור יותר חזרה מוגבלת לסיכולים ממוקדים, מבצעי חדירה ללקיחת שבויים ועוד כיד הדימיון הטובה.  

הסדרה עם החמאס בעזה היא אינטרס קיומי של החמאס ואינטרס אסטרטגי שלנו ביחסינו עם העולם הערבי והפלשתינים. לכאורה הסדרה היתה צריכה כבר להתממש אלא שהחמאס מתנהג כאילו הוא "מאלץ" אותנו להסכים להסדרה ואנחנו מתנהגים כאילו קיומנו תלוי בה וכך ההסדרה מתייקרת ומתרחקת מאיתנו. אירוע עזה בחצי השנה האחרונה הם כישלון גדול לסדר העדיפות המדיני הבסיסי שלנו, כישלון להנהגה המדינית ביחס למטרות שהציבה לעצמה וכשלון, עד כדי מחדל, של היצירתיות המבצעית של צה"ל בהפעלת הכוח מול עזה. זאת למרות שגם לנו וגם לחמאס צפויים רווחים. כרגע זו הזדמנות אסטרטגית שהוחמצה ושמחירה מתייקר כל הזמן .