אתמול, יום שני 07/12/2009, תקפה ח"כ ויו"ר האופוזיציה ציפי ליבני את ממשלת ישראל ואת ראש ממשלתה על תוכנית ההקפאה. בצדק ציינה שהחלת דין אחד למיגרון ולאריאל ממוססת את הישגיו של אריק שרון מימי ממשל בוש שכל הסדר בעתיד צריך להביא בחשבון "את המציאות שנוצרה בשטח" כדברי בוש, קרי - ריכוזי הישוב הגדולים. את התהליך של התמוססות ההישגים המדיניים של תהליך ההתנתקות הכואב מעזה החל כבר ראש הממשלה אולמרט במלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בתוצאה פושרת, והחזרה לשולחן המו"מ עם הפלשתינים כאופציה יחידה. בכך תלה אהוד אולמרט את עתיד ישראל במו"מ הבלתי ניגמר עם הפלשתינים. תהליך המו"מ לא יכול להוביל לשלום שכן הפלשתינים ללא היו מוכנים לעולם להכיר בזכותם של יהודים על איזה חלק מישראל, לא משנה מה יהיה עומק הוויתור הישראלי. אבל המו"מ עם הפלשתינים תמיד בנה ויבנה מערכת לחצים גוברת על ישראל להתגמש עוד ועוד. רוב העולם לא מבין, במקרה הטוב, את סוגיית המהות של זכות היהודים למדינה משלהם, ובמקרה הרע אדיש לסוגיה. העולם רוצה התקדמות ולגזור קופון בעולם הערבי על חשבון ישראל.
ממשל אובאמה הציב רף של דרישה בלתי אפשרית מישראל להקפיא את כל ההתנחלויות כשהוא מקדש את הקו הירוק של 1967 , שהיה סך הכול גבול זמני שאף מדינה בעולם לא הכירה בו, עוד בטרם החל המו"מ, תוך שהוא משליך לפח את תהליך אנאפוליס והבנות בוש. ישראל נמצאת בפני שוקת מדינית שבורה ובמצור מדיני הולך ומתהדק שחלקו הגדול מונע מהרף הגבוה שהציב אובאמה. ישראל לא יכולה, גם לו רצתה, לפנות 300,000 תושבים, ולכן התהליך לא יכול אלא להגביר את המצור המדיני על ישראל.
צדקה ציפי ליבני שישראל צריכה ליזום מהלך מדיני משלה כדי לשבור את המצור אבל גם היא יודעת, והיטב, שממשלת ישראל בהרכבה הנוכחי לא יכולה להניע מהלך כזה. אם יש בה אחריות לאומית אמיתית היא צריכה להשלים את הניתוח הנכון בהצטרפות לממשלה, אפילו בתנאים נחותים, כדי לתת לממשלה את כושר התמרון והיציבות הדרושים ליוזמה ישראלית. כרגע נראה שציפי ליבני מנסה לגזור קופון מהמצוקה שהממשלה נקלעה אליה ולא להתגייס למאמץ רציני לחלץ את הממשלה מהבוץ שאובאמה השליך אותה לתוכו. ביקורת צודקת בלי נכונות אמת להתגייס לפתרון היא קנטרנות אופורטוניסטית ולא אחריות לאומית.
* ראה גם - יותר עדיף הסדר קבע : אז מה עושים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה