הכי דחוף

5 פגישות קיימה השביעייה הסודית של מדינת ישראל בנושא עסקת שליט. מעל ל20 שעות דנו בהיבטים ובמשמעות של העסקה. איש לא יכול לטעון שלא הבין, שלא ניתנה לו הזדמנות לדבר, שנסחף תחת לחץ וכו'. אכן ראוי שכך תדון ישראל בנושאים שהם גורליים לקיומה.

המצער הוא שהשביעייה לא דנה באופן מסודר ביחסים המדרדרים עם תורכיה. נושא לא פחות חשוב שכרגע נתון לכיפופי ידיים בין שר החוץ של מדינת ישראל לשר הביטחון. זה טוען שלא מדובר במשבר נקודתי אלא בתפנית אסטרטגית של תורכיה, השני רואה בכך בעיה נקודתית ומדגיש את חשיבותה האסטרטגית של תורכיה ואת ההזדמנות למכור מזל"טים.

השביעייה לא דנה באותו אופן יסודי בנושא דו"ח גולדסטון, הקיומי בטווח הארוך למדינת ישראל, ולא גיבשה דרכים מוסכמות להתמודד עם תופעת הדה-לגיטמציה של המדינה כולל המרדף המשפטי אחרי ציפי ליבני כנגררת של התופעה.

השביעייה דנה רק באופן חלקי ואגבי במפת העדיפות הלאומית שסתרה במובהק נושא אחר שנידון הרבה פחות מעסקת שליט – החלטת ההקפאה. שני ההחלטות סתרו אחת את השנייה, לפחות באופן חלקי. השביעייה לעולם גם לא דנה איזו מדינה אנחנו רוצים כאן בעוד 20 שנה, ומה עושים להגיע למטרה הזו.
בספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" היא מספרת על הצאר הרוסי שכשפרצה מלחמת העולם הראשונה, ב 08/1914, העסיק את עצמו בהרבה תחביבים ועיסוקים משלו והקדיש רק זמן מזערי למשמעות הגדולה של ההחלטה לגייס מילואים כדי להרתיע את גרמניה. גם בספר שמתאר את חוקי פרקינסון הדוגמא המובאת המייצגת היא של חבר מנהלים המאשר בדיון חפוז השקעות ענק אך משקיע עצמו בדיון בלתי נגמר על צבע האריחים בשרותי המנהלים. רוצה לאמר שאפשר למדוד טירוף מערכות לפי חלוקת הזמן של המנהלים בין החשוב לדחוף. מי שמשקיע עצמו בחשוב, בבאמת חשוב, או מי שמשקיע את עצמו בדחוף.

עסקת שליט היא אכן חשובה אבל היא בעיקר דחופה, מה אם הדברים החשובים, ההכי חשובים, של מדינת ישראל שאינם דחופים. הניסיון הישראלי אומר שלבסוף הגחמה המקרית של פוליטיקאי שחושב על איזו אינטריגה מפלגתית ועל איזה סקר בעיתון היא שתקבע את ההתנהלות האמיתית.

* ראה גם - המדינה זה אני