בטחון ללא תורה (פרק א)

תורת הביטחון של ישראל מימי דוד בן גוריון הייתה במהותה האסטרטגית הגנתית. ישראל, עקרונית, לא שאפה לעוד שטח, לשינוי או עיצוב החברה הערבית שסביבה או להתערב במשטריהם. היו לתורה שלש יסודות: הראשון - אסטרטגיה הגנתית:  השני - משהמתפתח איום משמעותי שיש בו סכנה שהאויב יקדים אותנו במכת הפתיחה לפתוח במלחמת מנע יזומה ומהירה שמעבירה את המלחמה לשטח האויב ומשמידה את כוחו: השלישי - משנרגעו הקרבות לחזור לקו המוצא עם מספר שינויים קלים מתבקשים. האסטרטגיה יושמה בתחילת 1949 כשישראל נסוגה משטחים בדרום לבנון ומשטח גדול בפתחת אל-עריש, לגבול בינ"ל מוכר, מבלי לחולל שינוי מדיני מהותי במצבה לבד מההרתעה הצבאית שנוצרה. כך נהגה גם ב 1956. לאחר מלחמת ששת הימים המליץ בן גוריון, בהתאם לאותה תורת ביטחון, לחזור לגבולות ערב המלחמה עם תיקונים מתבקשים בירושלים ובגולן ותו-לו. תורת הביטחון (שאינה זהה לתורת הלחימה עצמה) גם הכתיבה לישראל את מבנה הצבא ותיעדוף המשאבים שהיו בחסר למה שהכי חשוב והכי נחוץ לישומה המוצלח. אפשר לסכם את השלב הזה שהבהירות האסטרטגית באשר למטרות של הפעלת הכוח בישראל יצרה גם בהירות טקטית באשר למשאבים, לאימונים, לכוח האדם ולתורת הלחימה עצמה.

אין ספק שהניצחון המהמם של ששת הימים ב 1967 שיבש את שיקול הדעת הלאומי כולו מהאזרח הפשוט ועד גולדה ומשה דיין. הצגת השטחים ככלי מיקוח לתהליכים מדיניים, הציפיה לתמורה מדינית כמו שלום וטלפון מהערבים (משה דיין) העבירה את היוזמה המדינית לערבים ואת התנהגות ישראל לתלויה בדבר. בניגוד לבן-גוריון שהבין שכושר הנשימה וההישרדות של הערבים הוא, ביחס לישראל, אין סופי בכול מישור ואין לערבים לאן למהר, כול יתרונה של ישראל הוא טקטטי מקומי, חשבו מנהיגי ישראל לאחר ששת הימים שישראל כן תצליח לעצב סביבה מדינית חדשה נוחה לה במזרח התיכון וכן תצליח לאלץ את המרחב הערבי למהלכים שאינם רצויים לו. מאז 1967 מתעלמת ישראל מתורת הביטחון הבן גוריונית אבל, עד היום, אין לה תורה חליפית מה שהפך את בניית הכוח של צה"ל, בתהליך מצטבר, ללא ממוקד ולא יעיל, מוטה למשאבים זמינים וחסר הגדרה מדינית באשר למטרות האפשריות של הפעל הכוח. כאשר פרצה מלחמת יום הכיפורים ברכו אצלנו רבים על העומק האסטרטגי שיש לנו בסיני שכן, כך האמנו, אם לא היינו בסיני החוצצת בין הצבא המצרי למרכזי האוכלוסין בישראל, היה השיריון המצרי מגיע עד תל אביב. איננו יודעים מה היה קורה "אילו", האם המוטיבציה המצרית לפתוח במתקפה הייתה זהה, האם אחדות הפעולה הערבית הייתה דומה לו לא נצרפה מהאחיזה הישראלית בשטחים ערביים בממדים שלאחר 67, אבל אין ספק שהסיכונים שהיינו נוטלים על עצמנו היו בטלים בשישים מול מה שהיינו מוכנים ליטול על עצמנו ערב מלחמת יום הכיפורים. גולדה למשל לא אשרה מכת נגד מקדימה מפני החשש "מה יגידו המעצמות" – סביר להניח ששיקול כזה לא היה תופס לו המצרים היו חונים בשערי ניצנה ונחל עוז.

יש כול מיני לקחים שניתן להסיק ממלחמת יום הכיפורים. הלקח המרכזי, לדעתי, היה שצה"ל הספיק בגודלו, כ שווה ערך של 6 אוגדות פלוס עם כ 1,300 טנקים וחיל אוויר של כ 300 מטוסי קרב, בציודו ובעוצמתו להתמודד עם המשימה במחיר קשה – הלקח של מדינת ישראל ההלומה היה "לא עוד מלחמת יום הכיפורים". הצבא שניבנה ל "עוד יום הכיפורים", שזה מצב נפשי ולא תורת ביטחון, נועד כולו לתת מענה למלחמת יום הכיפורים שכבר הייתה ושלא חזרה יותר לעולם. ערב מלחמת לבנון הראשונה ב 1982 מנה הצבא 3,600 טנקים, 8,000 נגמ"שים וכ 400 מטוסי קרב מאוגדים ב 13 אוגדות פלוס. לעולם לא ניזקקנו אפילו למחצית הכוח הזה ולמלחמת לבנון שלחנו מול כוח דל של הרבה פחות מ 10,000 לוחמים לא מאורגנים, לא מאומנים ואם מוטיבציה עמומה 7 אוגדות, יותר מהנידרש לנו לנצח את סוריה ומצרים גם יחד. הבעיה המבצעית העיקרית הייתה גודש הכוחות על מול הצירים ותנאי השטח שסירבלו מאוד את התנועה קדימה. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שתורת הלחימה של ישראל הוכתבה בצורה בולטת משפע האמצעים שלרשותה בניגוד למה שהיה צריך להיות – שהאמצעים נירכשים ומוטמעים לצבא כפונקציה של תורת הלחימה. אבל מלחמת לבנון הייתה גם ההיפוך המלא של תורת הביטחון הבן גוריונית – היא הייתה התקפית באסטרטגיה וכן שאפה לחולל שינוי בכוח הזרוע בסביבה המדינית של ישראל וכן שאפה להתערב בעיצוב המשטרים בעיקר של לבנון אבל גם של סוריה. אם יש לקח ממלחמת לבנון הראשונה היא שבהעדר תורת ביטחון סדורה וממנה, גניגזרת, צבא מצוייד ומאומן בהתאם המשאבים מבוזבזים לריק והתוצאה, בלשון המעטה, מביכה.

לסיום הפרק הזה – כבר ב 1982 היו כבר מספיק סימנים (קרב כראמה ב 1968, טרור אווירי 1969, אנטבה 1976, מבצע ליטני 1978) שהלקח העיקרי של העולם הערבי שעוד "מלחמת יום הכיפורים" כוללת אינה משרתת את האינטרס הערבי וכי, בעוד אנחנו מצטיידים בעוד טנקים ומטוסים מכול הבא ליד, הם החלו לפתח את הגרילה, המלחמה נמוכת העוצמה והמאבק הלא סימטרי - בדיוק התחומים שעוצמתו של צה"ל ויתרונו הטכנולוגי אינה נותנת להם מענה ראוי.

הפרק הבא - קרב השב"ש (שיריון בשיריון) שהשתבש