מאז מלחמת יום הכיפורים ב 1973 נאחז צה"ל באובססיה בתיאוריה של קרב השב"ש (שיריון בשיריון) הגדול שיתחולל אי שם במרחבי סיני, במידבר הסורי ו/או הירדני. "חיל המשלוח" העיראקי, חששו בצה"ל (בצדק מסוים) יכול לתגבר בגל שני את הערבים בשיפעה של טנקים יחסית מתקדמים לזמנם. בין השנים 1980-83 אירעו שלשה אירועים ביטחוניים מרכזיים שחשפו במלוא העוצמה את הפער הטכנולוגי והאיכותי בין ישראל לשכנותיה. הראשון היה מבצע "אופרה" – הפצצת הכור בעיראק ב 07/06/1981. המטוסים הגיעו למטרה רחוקה, ביצעו את המוטל עליהם וחזרו מבלי שנחשפו למכ"ם אויב בדרך. (הפצצת הכור בבתנה, סוריה ב 06/09/2007 חשפה שהפער הטכנולוגי בין ישראל לשכנותיה, גם כעבור 26 שנה בעינו עומד ואף התרחב). היחידי שחשד במשהוא טרם ביצוע היה המלך חוסיין שנפש על היאכטה שלו בעקבה וראה את המטוסים הממריאים מש"ת עציון, צפון מערבית לאילת, חולפים מעל ראשו. ניסיונותיו לברר מול חיל האוויר הירדני את פשר הטיסה המוזרה העלו חרס). האירוע השני היה השמדת מערך טילי הנ"מ של הסורים בביקעת הלבנון בקיץ שנה לאחר מכן. המערך ניחשב למתקדם מסוגו בעולם ולשני בצפיפותו אחרי מערך הנ"מ של צפון קוריאה על הגבול עם הדרום. המפלה האווירית הסורית שבה נפלו גם 117 מטוסים סוריים ללא אף מטוס ישראלי שנפל היא הניצחון האווירי המוחץ ביותר בהיסטוריה של המלחמה האווירית ובמובנים רבים עלתה על השמדת חילות האוויר הערביים ערב ששת הימים. היא חשפה יכולת ישראלית שהקדימה את האזור בשנים רבות ואת העליונות האווירית הישראלית במוחלטת.
כתוצאה מהסכם השלום עם מצרים, שעמד במבחן מלחמת לבנון הראשונה, מ 03/26/1979, קיבלה מצרים מארה"ב במתנה 36 מטוסי פנטום מחודשים מארה"ב. לקראת סוף 1982 כבר היה ברור שהלוגיסטיקה של המטוס "גדולה" בכמה מספרים על המצרים. הם לא הצליחו להשמיש את המטוסים לרמה שתאפשר בניית ולו טייסת מבצעית אחת. למעשה הפכו המטוסים, בסופו של יום, לגרוטאות חסרות שימוש ללא שום תמורה מבצעית אמיתית למצרים. ישראל הפעילה מטוסים כאלה, מעל ל 100 במספר, עד תחילת שנות ה 2000 במגון עצום של משימות ובמספר עצום של טיסות. ללמדנו על הפער העצום. יתר על כן, מצרים עברה הסבה מהירה לנשק מערבי מתקדם. על הנייר זה ניראה מדאיג בפועל זה חשף את נקודת התורפה של מערך התחזוקה המצרי, הגביר את התלות המדינית של מצרים בארה"ב (כמו אצלנו) ולעולם, מאז מלחמת העולם השניה, לא נלחמו שתי מדינות הניזונות מאותו מקור טכנולוגי והנשענות על אותה מעצמה, בהיקף גדול ומלא אחת בשניה ( ירדן, כמיקרה חריג, נלחמה נגדנו בששת הימים בנשק אמריקאי מיושן יחסית אבל חיל האוויר נשען כולו על טכנולוגיה בריטית).
אצלנו הסבירו המומחים שצריך עוד צבא יבשה גדול כדי להתמודד עם השיריון המצרי וחיל האוויר שלו, שמצוייד באותה טכנולוגיה וממש באותם קופסאות שחורות כמו צה"ל. לא הסבירו שרמת האימונים ירודה, שישראל מסוגלת להפיק 6 גיחות ליום לפחות ממטוס אף-16 והמצרים בקושי רב 1.5 גיחות ליום ושמטוסי צה"ל עמוסים בטכנולוגיה ישראלית כחול לבן מה שאין למצרים כלל. למעשה הגבילה התלות המצרית בטכנולוגיה מערבית ובעיקר בארה"ב את יכולות הצבא המצרי נגד ישראל. במדינה כמו מצרים הצבא הוא משענת המשטר ולכן הוא תמיד יהיה גדול ומצוייד. ישראל תמיד תהיה התירוץ תרחיש היחוס של הצבא כי הוא לא יכול להצדיק את גודלו באיום מלוב או סודאן או בצרכים אזוריים אחרים אבל היכולת שלו למצות את עצמו כשהוא תלוי לחלוטין בטכנולוגיה מערבית ובארה"ב, דווקא נגד ישראל מוגבלת יותר.
הסיכוי להניע כוחות שיריון גדולים מעיראק (שהייתה נתונה עד 1989 במלחמת חיים ומוות עם איראן) נוכח השליטה הישראלית המוחלטת באוויר, כפי שהוכח פעם אחר פעם, בהחלט אפשר לישראל לקחת סיכונים ולצמצם את היקף צבא היבשה הקונבנציונאלי בצורנ משמעותית לטובת שאר המשימות בחברה הישראלית וזאת עוד הרבה לפני מלחמת המפרץ הראשונה בקיץ 1991.
בשנות השמונים פיתח צה"ל סידרה של טילים מיוחדים והקים מספר יחידות שתחליתם הייתה להשמיד את שיריון האויב בו זמנית בכול הטווחים האפשריים. החל ממטוסים ומסוקי קרב מאות ק "מ עמוק בעורף עד יחידות של יורי טילים מקו המגע לעומק עשרות ק"מ. במערך הושקעו מאות מיליוני דולרים של שנות השמונים (היום זה נימדד במיליארדים). הטרמינולוגיה דיברה על "רכישת מטרות" וקצב השמדה של מאות כלי שיריון של האויב בשעה בכול מקום שהוא נמצא, אפילו הרבה מאות ק"מ מהחזית. המערך היקר הזה, כמו גם מלאי השיריון העצום שהוזכר בפרק הראשון, לעולם לא נוצל אלא בשוליים שבשוליים במשימות מיוחדות.
משפרצה מלחמת המפרץ הראשונה ב קיץ 1991 לא עמדה לארה"ב ולקואליציה טכנולוגיית השמדת הטנקים כפי שישראל פיתחה אותה. למרות זאת התגלה שהצבא העיראקי האימתני על כ 6,000 הטנקים וחיל האוויר הגדול ומודרני הוא אולי מרשים מול איראן המהפכנית והמרוסקת מבפנים אבל לא ממש יריב לצבא מודרני, מערבי, טכנולוגי ומיקצועי. הצבא הושמד כלאחר יד עם פחות מ 200 הרוגים לקואליציה ו, כך נידמה לי, רק 4 כלי רק"מ מושמדים. קרב השב"ש האימתני התגלה, בדיעבד, כבלון סרק נפוח. לצד הקואליציה נלחמו גם יחידות סוריות עם ציוד מתיישן ומיצריות. הסורים קיבלו משימות של שמירה בעורף והמצרים השתתפו קצת בסיוע הארטילרי. הרמה המיקצועית שלהם הייתה, איך לאמר זאת, מביכה. אפשר לאמר שגם אדוקים בתפיסתם הבינו אחרי מלחמת המפרץ של 1991 שהחזית המזרחית וקרב השב"ש הגדול מתו ופסו מהעולם. ישראל, בחוכמה שלאחר מעשה ובמבט אחורה, הצטיידה בעוצמת יתר מוגזמת פי מונים מהצריך על חשבון כול שאר המשימות של החברה, על חשבון העימות הלא סימטרי ונמוך העוצמה שהפך לאיום מרכזי על העורף הישראלי.
הפרק הבא -ג – מיתוס המלחמה האמיתית.
ובכל זאת, האיום האמיתי בעיקרי שלנו מול נסיונות של מדינות שכנות (או כוחות גרילה ששולטות בחלק מהמדינות האלה) לירות עלינו טילים או לגרור אותנו למלחמת התשה ההיא היכולת שלנו להיכנס לתוך הטריטוריה שלהם בכח ובמהירות, לנצח בקרבות ולאיים על הריבונות והשלטון שלהם. לא בטוח שזה יהיה קרב שריון בשריון, אבל יש להניח ששריון יהיה מעורב בכך, אני חושב.
השבמחק