"המלחמה האמיתית" (פרק ג)

יש הגדרות שונות למושג מלחמה, בלי להיכנס לוויכוח אקדמי מורכב, מלחמה היא ניסיון לעצב מציאות פוליטית בכוח ונוכח התנגדות (כשהרוסים פלשו לצכיה ב 1968 כדי לעצב שם מציאות פוליטית נוחה להם ולא נתקלו בכול התנגדות פיזית לכן לא הייתה שם מלחמה). אין למושג ולמהות של המלחמה שום קשר לצורה שבה מופעל הכוח. הוא יכול להיות מופעל באמצעות אוגדות של טנקים, מסות של אש, תנועה מהירה אבל גם באמצעות גלי מתאבדים, ירי קטות על העורף, ריסוק מטוסים על מיגדלים, מארבי מוקשים וירי צלפים. מלחמה יכולה להיות טוטאלית, כוללת, או מוגבלת באמצעים ובשטח. דרך כלל מה שמשפיע על הצורה והאופי של המלחמה זה טכנולוגיה, יחסי כוחות, נחישות, מטרה פוליטית ויצירתיות. רוצה לאמר אין דבר כזה "מלחמה אמיתית" או נכונה. כול צורה של הפעלת כוח כדי לעצב מציאות פוליטית נוכח התנגדות היא מלחמה.

יש למלחמה, לכול מלחמה, שתי מטרות מרכזיות. הראשונה להגן על הנכסים של הצד הלוחם, האוכלוסיה, הכלכלה, המורל והשטח. המטרה השניה היא לשמור על חופש הפעולה וההחלטה הפוליטי של הצד הלוחם. לא לחינם קבע יאסר ערפאת את אחד מעקרונות המאבק בישראל "עצמאות ההחלטה הפלשתינית". לכן יתכן שלמרות יכולת להגן על הנכסים הפיזיים המחיר בחופש ההחלטה והפעולה הופך הצלחה פיזית לתבוסה רבתי (צבא מצרים נחל תבוסה מוחצת בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים ב 1973 אבל ישראל שילמה על ה"נצחון" בתלות מדינית כבדה ובסופו של יום השיגה מצרים, בהנהגתו של אנואר סאדאת, את כול מטרותיה המדיניות – הסגת ישראל לגבולות 67 – למרות המפלה בשדה הקרב, תוך שהיא מצליחה להרחיב את נכסיה בכול תחום אפשרי, כלכלי, מדיני, צבאי וחברתי).

כשפרצה האינתיפדה הראשונה בשלהי 1987 צצה במדינת ישראל תאוריה של אנשי תקשורת, פרשנים צבאיים וקצינים במיל, לפיה צה"ל אמור להתמקד ב"מלחמה האמיתית", קרבות השיריון והבקעת יעדים מבוצרים, כול עיסוק ב"משימות השיטור" כך טענו ועדיין טוענים מסיתה את צה"ל מיעודו האמיתי. אפשר באותה מידה להגיד שההתעסקות ב"מלחמה האמיתית" למעשה הסיתה את צה"ל ומשאביו מיעודו האמיתי. להגן על המדינה ונכסיה ולספק חופש מדיני לקברניטים. תא"ל שמואל זכאי שנשא דברים במכון למחקרי ביטחון לאומי (לשעבר מרכז דיין ללימודים אסטרטגיים) של אוניברסיטת תל אביב במאי השנה בסימפוזיון לסיכום 10 שנים ליציאה מלבנון עמד על הנקודה כשאמר שצה"ל השקיע משאבי עתק במלחמת השיריון העתידית שלעולם לא פרצה וכנראה גם לא תפרוץ אבל לא השקיע מאית!! הסכום בפיתוח יכולות בט"ש ולוחמה זעירה מול החיזבאללה. רק ב 1995 החל בהקמת יחידה יעודית – גדוד אגוז בגולני ובפיתוח ראשוני של אמצעים יחודיים למלחמה בלבנון כגון יחידות תצפיתנים במודיעין השדה. מי שרוצה הסבר כיצד צבא טכנולוגי, עם מוטיבציה גבוהה ואיכות כוח אדם מצויינת מתקשה לספק חופש פעולה לדרג המדיני יכול למצוא בתאוריית ההזויה של "המלחמה הנכונה" הסבר חלקי. .

בהעדר תורת ביטחון שמשקללת את המשמעות המדינית של מלחמה לצורת הפעלת הכוח והסטיגמה שיש "מלחמה אמיתית" אחרת שאינה קשורה לאיום המרכזי על האוכלוסייה בעורף הביאה את צה"ל להתמודד עם איומים מטרדיים במאפיינים של מלחמה כוללת שהאיצה אחריה תהליך מעמיק של דה לגיטמציה לישראל אם כי מקור התהליך לא בשיטות הלחימה של צה"ל. מבצצעי דין וחשבון, ענבי זעם, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה התאפיינו בחוסר תורת ביטחון מקיפה ובעקבותיה בחוסר של תורת לחימה מותאמת לאיום ולמגבלות המדיניות.

יש בעולם שימוש במושג "כוח מופרז". בחוקי המלחמה "כוח מופרז" הוא בייחס למשימה. אם ניתן להשתלט על עיר עם מעט ניפגעים בלי לחולל הרס כללי ובכול אופן התחולל הרס כללי שלא משרת את המטרה כי אז השימוש בכוח מופרז. אויבנו מנסים להחיל את המושג כיחסי לנזק שהאויב גורם לנו. אם הם ירו רקטת קסאם אחת שלא הרגה איש למה אנחנו מגיבים בפצצות ממטוסים. בכול אופן במבצעים שהזכרתי למעלה היה שימוש בכוח מופרז רב להשגת המטרה. במלחמת לבנון השנייה למשל ירתה ישראל 130,000 פגזי ארטילריה, יותר מבכול מלחמות ישראל גם יחד, בממדים שמתאימים למלחמת העולם הראשונה או למלחמת איראן-עיראק, בלי שהאש יצרה תפוקה מבצעית כול שהיא אפילו בשוליים. לא הזכרנו הפצצות על גבעות ריקות מאדם בפעם הרביעית ושאר שימושי סרק. למעשה במלחמה לא סימטרית דווקא הפעלת כוח מועט, קטן אך ממוקד מאוד יעילה הרבה יותר. למרות שהמבצעים שהוזכרו לעיל הניבו איזו תמורה מבצעית של שקט יחסי וזמני לאזרחי המדינה הם הגבילו, כול סיבוב בתורו, את חופש הפעולה של ממשלת ישראל ואת הלגיטימציה של ישראל להפעיל כוח. מאסון כפר קנא בלבנון עד דו"ח גולדסטון נכבלו ידיה של ישראל והחבל התהדק מאוד ממבצע לעוד מבצע.

אבל השימוש הכוחני והבזבזני גם הגביר מאוד את התלות של ישראל בסיוע מבחוץ. בשלבים מסויימים שלאחר הנתק עם צורפת ב 1967 וחימושו מחדש של צה"ל - הסיוע האמריקאי היה מבחינת גלגל הצלה. אבל מאז התתמכרנו לסיוע במקום לצמצמו הרחבנו אותו ככול הניתן וכפי שראינו בפרקים הקודמים מעל לצרכי הביטחון האמיתיים של ישראל. הסיוע דחק הצידה פיתוח טכנולוגיה ישראלית זולה כגון בפרשת מטוס הלביא בשלהי שנות ה 80 או פרשת האווקס הסיני בשנת 2000 ובכך יצרנו תהליך של צבירת כוח על חשבון חופש ההחלטה המדיני והלגיטימי של ישראל.

כיום, בשנת 2010, יש לישראל את הצבא השני משוכלל בעולם, אחרי ארה"ב, יש לו יכולות הרסניות שמעמידות אותו בין 6 הצבאות המבילים בעולם ומאידך אין לישראל כמעט כושר תימרון מדיני, הלגיטימיות הבינ"ל של הפעלת הכוח גם כדי להגן על אזרחי ישראל מאיום פיזי הצטמצמה מאוד, הייתי אומר שפחות מהלגיטימיות של החמאס להמשיך להטריד את ישראל בקסאמים של 700 ש"ח, ישראל לכן לא בטוחה יותר למרות השקט בעוטף עזה אלא הרבה פחות (לא הכול זה תורת ביטחון יש גם גורמים נוספים).

הפרק הבא והאחרון - צה"ל האיומים לעתיד