מה צריך לעשות? (פרק ד)

במוסדות הבינ"ל יש גוש חוסם של 57 מדינות מוסלמיות שבהקשר הישראלי מגיבים כאיש אחד. הם שולטים על 80% מעתודות הדלק העולמיות, על רוב מיצרי הים ויחד עם המדינות שאין להם שום עניין ויכולת להסתבך עם הבלוק המוסלמי יש להם רוב אוטומטי בכול מוסד בינ"ל. לכן הנחת היסוד הראשונה היא שהדיפלומטיה הבין לאומית מתפקדת לרעת ישראל.

מלחמה היא ממלכת אי הוודאות. ככול שמלחמה מתרחקת ממהלך הפתיחה שלה מאבד היוזם את השליטה באירועים ומתעצם הסיכוי להסתבכות. זה יכול להיות אסון לכוחותינו כמו 12 החיילים שנהרגו ממטח טילי קטיושה מיקרי של החיזבאללה ליד כפר גלעדי ב 06/08/2006 במלחמת לבנון השניה. זה יכול להיות מטח טועה שלנו שהורג אזרחים רבים אצל היריב כמו בכפר קנא במבצע "ענבי זעם" ב 1995. זה יכול להיות תגובה אוחרת כמו דו"ח גולדסטון. מלחמה ארוכה היא גם תמיד! יותר יקרה במשאבים ובדרך כלל, לא תמיד, יקרה גם בחיי אדם. היא מאפשרת לדיפלומטיה הבין לאומית הלא ידידותית ומרובת האינטרסים הזרים להיכנס לעובי הקורה במלוא העוצמה ועדיף שהיא תגיב על מעשה מוגמר מאשר תעצב את סוף המהלך.

גם אצל האויב מלחמה מתמשכת היא תמיד הישג. החיזבאללה בנה אתוס שלם ומכשיר דורות של לוחמים על עמידת הגבורה שלהם מול צה"ל 33 יום בקיץ 2006 כשכול צבאות ערב קרסו ב 6 ימים ב 1967. החיזבאללה היה נימצא מורלית ומבצעית במקום אחר לו היה קורס ב 3 ימים (לא מושמד אבל קורס) ולא עומד על הרגליים אחרי 33 ימים. לכן גם כשיש משאבים בשפע השימוש בהם חוטא למטרה אם הוא משמש כמנוע להארכת הלחימה. לעולם אין לישראל זמן פוליטי ומיבצעי לגרור את מלחמותיה. אמירתו של ראש הממשלה אולמרט במלחמת לבנון השניה "שיש לנו זמן ככול שנידרש" היא הבל ורעות רוח.

ישראל צריכה לשהתמש בכוחה בעצימות הנמוכה ביותר האפשרית ובמיקוד הגדול ביותר. במקום שהרעל משיג את המטרה לא צריך צלף, במקום שהצלף הוא תשובה לא צריך את הפגז ובמקום שהפגז הוא תשובה לא צריך את הפצצה. לא הוכח ממלחמות אלג'ריה, וויטנאם או צצניה שהפעלה של עוצמה אדירה אכן מזרזת, מפשטת ומקילה על השגת המטרה וכך אצלנו, ההיפך הוא הנכון. סיוע צבאי אדיר מפתח "עצלנות יצירתית" ומטה את הטקטיקה מפעולה מוכוונת מטרה לפעולה מוכוונת אמצעים. כדוגמא קיצונית ווירוס המחשבים "סטוקסנט" גרם לתעשית הגרעין האירני יותר נזק מהפצצה מוגבלת של חייל האוויר, עלה לאיראן מאות מיליוני דולרים (לדעתי מיליארדים) דחה את פרויקט הגרעין האיראני הצבאי לזמן בלתי ידוע (כבר מעל לחודשיים) ואין אף תמונה של ילד בוכה על חורבות ביתו או תכונה דיפלומטית לגנות את המעשה.

לישראל יש נטיה להוציא את הערמונים מהאש למען אחרים וגם להיות מגונים על המעשה. הדוגמא הבולטת היא ה”סגר" שלא קיים על עזה. לפלשתינים של אבו מאזן הסגר הוא אינטרס קיומי, למצרים אינטרס חיוני, לאירופים אינטרס מרכזי ולאמריקאים אינטרס חשוב. למרות הסכנה מעזה שאין לזלזל בה ובהנתן הזירה הבין לאומית ישראל הייתה צריכה להניח לגורמים האלה לטפל בבעיה כדרכם. גם בנושא הגרעין האיראני ישראל נוטלת לעצמה את ההובלה עד כדי שהיא נידרשת לשלם מחיר מדיני משלה עבור מה שהוא אינטרס אמריקאי ואירופאי מרכזי. עדיף היה לישראל לבנות את יכולותיה במחשכים לשדר עמימות מתחמקת ולשכלל את "סטוקסנט" המטפורי.

צורת הפעלת הכוח של ישראל מושפעת בצורה קריטית מהחשש לניפגעים. אנו בוחרים מלחמה עם עצימות עצומה, כוח מוגזם ביחס לחשיבות המטרה, אפס תימרון ומריחת זמן ובלבד שלא לנקוט בגישה ממוקדת שעלולה גם לעלות ביותר ניפגעים. אין לגיטימיות לבחירת דרך פעולה שאינה מוכוונת משימה ומטרה ומעלתה הגדולה היא שהחשש לניפגעים קטן. שיקול הניפגעים לגיטימי רק אם יש מספר דרכי פעולה, מהירות, ממוקדות, נמוכות עוצמה והרסניות ויש לבחור בינהם. אם החשש לניפגעים משפיע על הפרמטרים המרכזיים של הפעלת הכוח הצבאי כי אז פשוט צריך לוותר על השימוש בכוח. במשמעות האסטרטגית שלו דו"ח גולדסטון מגמד את כול הישגיו התמיד זמניים של מבצע "עופרת יצוקה". משמעותו המבצעית של המבצע תדעך תוך שנתיים (לדעתי היא כבר נמוגה) ומשמעותו המדינית של דו"ח גולדסטון תמשך לפחות עוד עשור.

תפיסת שטח לצורך פעילות צבאית חייבת תמיד להיות זמנית מאוד ונימדדת בימים בודדים, ניידת (רגע פה רגע שם), לא תלויה בדרגי אספקה ובעלת יכולת יציאה והתקפלות מהירה מהשטח. למשל כוח פושט שמקים בסיס יציאה זמני בעורף האויב, מבצע את מה שיש לבצע וחוזר תוך 48 שעות חזרה לשטחנו.

הסיוע הביטחוני האמריקאי, נושא מורכב משל עצמו, יצר בצה"ל עצלות יצירתית ומבצעית, נטיה לשימוש וביזבוז משאבים, הפנה יצור ישראלי לארה"ב, הגביל את פיתוח הטכנולוגיות הישראליות וייצר נגררת תחזוקה שהיום עולה יותר מהסיוע עצמו. ישראל לכן חייבת להגביל את הסיוע הביטחוני מארה"ב בהדרגה ולגוון את מקורות הרכש שלה על בסיס שת"פ פיתוחי (כמו עם הודו לאחרונה).

מהאמור לעיל ישראל צריכה לפתח לעצמה תורת ביטחון שמצמצמת בהדרגה את התלות הצבאית והמדינית במעצמות אחרות, בעיקר ארה"ב, והחיכוך הדיפלומטי עם העולם בכלל. היא צריכה להפעיל את עוצמתה, כשצריך, בעצימות הכי נמוכה שמאפשרת השגה מהירה של המטרה, למשך זמן הכי קצר האפשרי בהנחה שלעולם אין לישראל זמן מיותר, תוך הפעלת אמצעים כמה שיותר מתוצרת כחול לבן. כשישראל נכנסת לעימות צבאי צריכה להיות לצבא מטלה ברורה לסיים את הפעלת הכוח לפני שהמוסדות הבינ"ל ניכנסים לפעולה וכשהם ניכנסים לפעולה הם אמורים לדון במוגמר ולא לעצב אותו כפי שהמצב היום. ישראל צריכה להמנע מלפעול בגלוי, ללחוץ או להוביל בתחומים שבהם למעצמות וכוחות אחרים יש אינטרס חזק משלהם הזהה ומתאים לאינטרסים שלנו.

לגבי איראן אני גורס שאין לישראל יכולת אמיתית להגיע להשבתת תוכנית הגרעין האיראנית לאורך זמן אלא בשיטות "שו-שו". אם תפעל ללא אישור המעצמות היא דנה את עצמה לבידוד בין לאומי מתמשך ואם תפעל באישורם אין לה שום סיבה להוציא למענם את הערמונים מהאש. בקיצור יש לישראל יכולת מכה שניה מספיקה להשמיד את מרכזי האוכלוסייה באיראן וגם האיראנים יודעים זאת. ישראל צריכה להסתפק בזה.

-עד כאן הכי בקיצור שאפשר-