איננו יודעים בדיוק מה גרם למהפך אצל "השופט" גולדסטון: האם פגישה נרגשת עם האלוף בן ישראל באופרה בווינה, האם פעילותם המשפטית הנמרצת של דורי גולד, פרופ' אלן דרשוביץ ופרופסורים נוספים מהמובילים באקדמיה המשפטית בארה"ב, אולי השופטת האמריקאית מארי מקגוואן-דיוויס שעמדה בראש וועדת בדיקה לישום דו"ח גולדסטון, שכתבה דו"ח באמצע מרץ 2011 ובו מתחה ביקורת על ההתנהלות הממושכת של החקירות. הדו"ח קבע כי חלק מהחקירות לא הסתיימו גם היום, יותר משנתיים אחרי מבצע "עופרת יצוקה". אולם, באופן כללי נקבע כי "ישראל הקדישה משאבים ניכרים כדי לחקור יותר מ-400 טענות על התנהגות לא תקינה בעזה" ושהחקירות של צה"ל התנהלו באופן ראוי". היא גם ציינה שהחמאס לא עשה שום פעולת בדיקה מצידו. אולי העיקה על גולדסטון יהדותו ואולי גילה שהוא סך הכול היה עוד "אידיוט מועיל" במסע להשמדת ישראל –את האמת איננו יודעים. מה שכנראה סייע היה מצעד הנחקרים, מעל ל 500 מחיילי הקו הראשון בצה"ל, למצ"ח. בן דרור ימיני ממעריב אפילו שיבח את הנחישות של הפצ"ר. עובדתית, בראיה הצרה של מכתב גולדסטון, יש כנראה קשר מסוים בין נחישות הפצ"ר לתפנית שחלה בגולדסטון עצמו ועדיין מצעד חיילנו הנחקרים הוא כשלון ישראלי עצום – אסביר.כשאנחנו שולחים את חיילנו, אלו המעטים והמובחרים שבראש החנית, שלמעשה מתנדבים להיות שם כי אין היום לצה"ל יכולת לאכוף שרות קרבי על המתגייסים, לרוץ בין מלכודות הפתאים של החמאס, לסכן עצמם לאש הצלפים, לעמוד במשימה הקשה פיזית ונפשית, מוטלת על המדינה ועל כולנו כאזרחים החובה להגן עליהם ככל האפשר ובכל החזיתות האחרות. אם מקצת מחיילינו פגעו בנורמות שלנו, הפרו את אמות המידה המוסריות והארגוניות שאנחנו הכתבנו להם, לפי מה שעולה מהתחקירים המבצעיים, חובתנו להענישם בהתאם בכלים שברשותנו ויש אכן מקרים כאלה. אבל אם אנחנו עושים זאת כדי לתרץ את עצמנו בפני העולם, שופטים בפלילים מי שראוי לעונש משמעתי בלבד, כי אז למעשה אחרי שהטלנו אותם לחזית הפיזית אנחנו מטילים את אותם אנשים ממש לחזית המשפטית/מדינית וגובים מהם, פעם נוספת, את מחיר נכונותם לשרת אותנו בחוד החנית. למעשה הם הפכו לחומת המגן של ישראל לא רק בעזה אלא גם במקום שבו המערכת הפוליטית והביטחונית כשלה בעיצוב תורת לחימה מתאימה למגבלות המדיניות ולעימות הלא סימטרי ונמוך העוצמה עם החמאס. יש שדרה אידיאולוגית, בעיקר של חובשי כיפה, שלא ירתעו מהסיכון הכפול אבל אצל היתר, בעיקר אצל הוריהם, ייווצר חשש שחיילינו נשלחים להרבה מעבר למשימתם המבצעית ומסתכנים שלא לצורך במה שחבריהם בגל"ץ רק ידווחו עליו. מחוייבותנו "לעשות הכל" אינה מוגבלת רק לגלעד שליט אלא לכל חיילינו המסתכנים למעננו באשר הם.
היו בעולם שתי אמות מידה. הראשונה למדינות הלא דוקרטיות למיניהן, שם הרג ללא משפט, מעצרים שרירותיים, מעשי טבח מפעם לפעם ורשות אחת, מבצעת, שלה מערכת משפטית ופרלמנט כחותמת גומי. שם כל העוולות כמעט נסלחות החל מהרג מיליונים בקונגו, כיבוש מתמשך בטיבט, מעשי נקם רצחניים בצצניה ועריצויות מטורפות כמו בזימבאווה. מעולם לא רצינו להיות כמותם. אמת המידה השניה נועדה לדמוקרטיות שם יש הפרדת רשויות, זכויות הפרט, תקשורת חופשית ושלטון החוק – תמיד רצינו להיות חלק מהעולם הזה. מזה עשור מתפתחת אמת מידה שלישית בעולם, יחודית ומוכלת על מדינת ישראל בלבד אמת המדה של ההתגוננות הלא לגיטימית אם יש בה איזו פגיעה בזולת. לפי אמת המידה השלישית מותר לישראל להתגונן רק אם היא מסוגלת באופן מוחלט ואל טעותי לפגוע נקודתית רק במבקשי נפשה. כל שאר המתבקש מתפיסת ביטחון מונעת כמו פיקוח, מחסומים, מעשי סגר ועוצר, פעולות מנע ולפעמים גם פגיעה בלא מעורבים, מעשה יום יום בצבאות בריטניה וארה"ב בעיראק, אפגניסטן ולאחרונה בלוב, אסורה על ישראל. נגד המגמה היחודית המבודדת ומייחדת אמות מידה יחודיות לישראל צריך להילחם בכל תוקף. מצעד הנחקרים אל הפצ"ר הוא השלמה והתיישרות אם המגמה העולמית לייחד את ישראל באמות מידה יחודיות לה שכל שאר המדינות והחברות פטורות מהן.
מה ישראל כן צריכה לעשות כדי להמודד עם עצם התופעה של הוצאת ישראל מהמחנה הדמוקרטי לעולם של אמות מידה מוסריות שאיש לא ממש מנסה לעמוד בהם.
מאז פרשת מוחמד א דורה, מחנה הפליטים בג'נין במבצע 'חומת מגן' באביב 2002, דו"ח גולדסטון ומשט המאווי מארמארה יש לישראל שפע של הוכחות על מסע בידוד שיטתי המתנהל נגדה. לא צריך להתווכח על כל פרשה בנפרד אלא על הצטברות העלילות כתופעה. זה עשוי לשכנע משפטנים ואנשי מוסר שעדיין מוכנים גם להקשיב לגופו של עיניין. ישראל לא צריכה להוכיח, כמו בחקירות הפצ"ר, שהיא אכן יותר טובה מכולם - היא צריכה לדרוש יחס אחיד כמו לכולם, לפחות במחנה הדמוקרטי.
עוד בתחום החוץ ישראל לא צריכה לחשוש מלפרסם, באמצעות משרד החוץ, כמו שעושים חלק ממדינות אירופה, דו"ח על מצב זכויות האדם בעולם ובו להצביע על קשיי ההשתלבות של מוסלמים בבריטניה למשל, על מעמדם הכלכלי הנחות של המוסלמים וגרוש הצוענים בצרפת וכו'. אם להם מותר להצביע על היחס שלנו לערביי ישראל מותר לנו להצביע על היחס למיעוטים בתוכם הם.
על ישראל גם לפעול לשינוי חוקי המלחמה שבמקורם יועדו למלחמה של צבאות סדירים בשליטה ריבונית לחוקים חדשים שמאפיינים את המלחמות של המאה ה 21 שהם בעיקר בין מדינות לגופים לא מדינתיים שיש להם שליטה מלאה או חלקית על מדינה ריבונית במובן הישן (השליטה של חיזבאללה בלבנן, של החמאס בעזה, של אל קאעידה באפגניסטן הטאליבנית לשעבר, של אל-שבאב בחלקים מסומליה ועוד). בנושא הזה לפחות יש לנו לא מעט תומכים במערב.
בחזית הפנימית ישראל צריכה לחוקק שורה של חוקים החל מ"חוק הסוכן הזר" המחייב כול עמותה וגוף שלא למטרות רווח הפועל בישראל במימון זר להרשם אצל רשם מיוחד ולהביא לידיעת הרבים, כחובה בחוק, את מקורות המימון שלו (תקף באופן שיוויוני לשמאל וימין כאחד). ישראל צריכה להפוך לפלילי כל מעשה הנועד להסגיר את מי שפעלו מטעם ישראל לשפיטה בריבונות או מוסד שיפוטי זר ולהענישם. חוק דומה קיים למשל בארה"ב ובחלק מהדמוקרטיות המערביות.
אבל, בנוסף לצעדים האלה ישראל חייבת סוף סוף גם לעצב לעצמה תורת ביטחון אמיתית של התמודדו עם המצב המתמקדת בעיקר במלחמה בעצימות נמוכה, עצימות מיזערית ועצימות חסויה וחשאית. הפצצה ממטוסים וירי טנקים הם תשובה מוגבלת שבדרך כלל משחקת לידי אויבנו. בכול אופן הצעדת חיילי צה"ל בהמוניהם לפצ"ר היא אולי תשובה טקטית אפשרית למיקרה נתון אבל טעות אסטרטגית במובן המלא של ביטחון ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה