כול אם עבריה

יש הרבה מה לכתוב החל מאהוד ברק ששוב מתעתע בדמוקרטיה ומסרב להופיע בפני הוועדה לביקורת המדינה כי היא, שומו שמיים, הזמינה לאותו דיון גם את הרמטכ"ל. אפשר לכתוב על הבניה בירושלים או על הדרך הציליאנית ההפוכה כול כך לדרך הישראלית ועוד אכתוב על כך. בכול אופן אני מוטרד מנושא שירד מהכותרות פסק הדין של 2 חיילי גיבעתי בבית דין צבאי שהרשיע אותם בעבירה על פקודות בזמן מבצע "עופרת יצוקה".

לפי סיפור המיקרה בקווים כלליים כוח מגדוד הסיור של גבעתי התמקם בבית בעזה שבו גרה משפחה שרוכזה באגף של הבית. בבית היו תיקים חשודים והחיילים, בניגוד לפקודות ולפסיקת בג"ץ, הורו לנער פלשתיני בן 11 לבדוק את התיקים לוודא שאינם ממולכדים. הפרת פקודה היא עיניינו של המג"ד והוא זה שהיה צריך לשפוט אותם. הפצ"ר שכבר טענתי שאינו ראו לתפקידו, הפנה את המיקרה לבית הדין בגלל זילות פסיקת בג"ץ אבל בעיקר בגלל דו"ח גולדסטון.

פסיקת בג"ץ שעסקה בנוהל שכן, שימוש באזרח פלשתיני, ראתה לפניה את מודל "סיר לחץ". מצב שצה"ל סוגר ביוזמתו על בית בו לפי החשד והמידע המודיעיני מתבצר מבוקש. צה"ל שולט בשטח, מעצב לצרכיו את זירת הלחימה וכמעט שאינו נמצא בלחץ זמן. היו "סירי לחץ" שנמשכו אפילו 72 שעות. במצב הזה קבע בג"ץ בצדק יש זמן להביא לזירה חבלנים, כלבנים, שפע של אמצעים אלקטרונים וכיוצא בזה. השימוש בנוהל שכן, אזרח מקומי ערבי חף מפשע שיבדוק ויתווך כין צה"ל למחבלים הנצורים, אמנם מקל על הפעילות אבל יש שפע תחליפים שלוקחים קצת יותר זמן. נוהל שכן לכן הוא לא תנאי הכרחי למבצע או למניעת ניפגעים מצה"ל אלא רק תנאי מסייע ומפשט. בצדק קבע בג"ץ שמוצדק להשקיע יותר זמן ומשאבים ואין צורך לסכן חיי פלשתיני חף מפשע. בג"ץ הכריע מה שהכריע אחרי שהשתכנע שפסיקתו לא מסכנת באופן ממשי את חיילי צה"ל וכי יש לצה"ל דרכי פעולה אחרות.

יש עיקרון ברוב חוקי העולם שמותר להשמש בכוח ולסכן אחרים, אפילו להרוג אותם, בתנאי שבנסיבות המיקרה היה מקום להאמין שהנזק והפגיעה הניגרמים שקולים או פחותים מהנזק המשוער הנימנע. כדי לפשט מותר, גם חוקית וגם מוסרית, להרוג משהוא כדי להציל את חייו של אחר וודאי כדי להציל חיי אחרים. לבסוף בית המשפט הוא הקובע אם היה יסוד סביר לטענת ההגנה העצמית או לטענת ההגנה על הציבור.

לחימה בשטח בנוי כפי שהיה בעופרת יצוקה היא הלחימה הכי מורכבת והכי קשה בעולם, ביחוד בתנאי הצפיפות של עזה. בנסיבות מבצע "עופרת יצוקה" שבה המיטען והמילכוד, חלקם מופעלים בשלט רחוק, הם הנשק העיקרי של החמאס, גם אם ניתנה תשומת לב רבה לפריסת אמצעי חבלה וניטרול מיטענים עדיין יווצרו בהמולת הקרב אין ספור מיקרים שחיילים ימצאו עצמם בקירבה מסוכנת למיטען אפשרי העלול להתפוצץ בכול רגע בשטח שהשליטה עליו היא במאבק וגם האויב, במיקרה הזה החמאס, הוא משתתף פעיל בעיצוב זירת הלחימה. במיקרים הרבים אין לחיילים בשטח אלא כושר האילתור והתושיה וכול חייל קרבי שניקלע ללחימה אינטנסיבית פעילה יודע שהפקודות לעולם לא מכסות כול מצב ושבלי אילתור ותושיה סיכוייו לשרוד קטנים משמעותית. זו גם הסיבה שהפרות המשמעת אמורות להיות מטופלות בידי המג"ד מפני שהוא, יותר מכול גוף אחר, יכול להבין את המצב האמיתי והאפשרויות החלופיות שהיו בשטח בהתבסס על ניסיונו, פתרונות של חיילים אחרים במצבים דומים, הכרות עם החיילים והשידרה המוסרית שלהם, הכרות עם הפיקוד הישיר על החיילים ושאר מרכיבים.

עכשיו תשאל את עצמה כול אם עבריה שבנה לא מצא מפלט מהדילמות האמיתיות של שדה הקרב באיזה תפקיד נוח יותר בעורף לו בנה היה ניקלע בהמולת הקרב לחדר או מבנה שיש בו תיקים החשודים כממולכדים והעלולים להיות מופעלים בשלט רחוק או ברגע הפתיחה מה היתה מעדיפה: א. שבנה יקירה ישהה בחברת התיקים החשודים עד ימצא חבלן מתאים או עד תתקבל הפקודה לנוע הלאה וישים מבטחו במזל ובכך ש"כלום לא יקרה" ומה אם כן היה קורה משהוא, ב. שבנה יקירה ישים נפשו בכפו ויבדוק את התיקים בעצמו גם אם הוא לבסוף לא יחוזר הביתה בשלום או ג. שיסכן את חייו של נער פלשתיני חף מפשע – יש למי שהוא ספק מה הייתה ההכרעה בדילמה. נכון הדילמות בשדה הקרב הם אכזריות ואין מנוס מהם במלוא אכזריותם אלא להימנע מראש מיציאה למלחמה או למבצע – אבל הרי איש לא האשים את חיילי גיבעתי שהם יזמו את היציאה לעופרת יצוקה ואת הסיטואציה אליה ניקלעו.

במאבק סביב שיחרורו של גלעד שליט מהשבי יש רבים הטוענים שיש לממשלה חובה מוסרית להחזיר את גלעד הביתה בשלום. יש לממשלה את אותה חובה מוסרית להחזיר את חיילי גיבעתי הביתה בשלום.