הרבה "מרגוליסים"

בהפגנה הגדולה של "המחאה החברתית" בתל אביב, כך ניטען, השתתפו מעל ל 400,000 בני אדם. לא ברור כמה מתוכם באו כי הם מרגישים שהממשלה מתנכלת להם וכי "הצדק החברתי" בוער בעצמותיהם או כי הם באו לשמוע זמרי צמרת ולשלם בכמה צעקות על "צדק חברתי". כך או כך טענתי כאן בבלוג מספר פעמים שהמחאה היא מחאת המרכז שיש לו נגד הפריפריה החברתית והגאוגרפית וכי היא דורשת הקצאת משאבי עתק לטובת מי שידו משגת יותר על חשבון מי שבאמת זקוק. הצעתי לאלו שבמצוקת דיור לעבור לגור מרחק 15 ק"מ מתל אביב, בלוד ורמלה ולשלב את פיתרון הדיור שלהם עם תרומה ציונית לכלל החברה.

כפריפריה חברתית, אודה על האמת, לא התייחסתי לאיים של קיצוניות נוסח הטאליבן שפשו בריכוזי האוכלוסייה החרדית, להדרת נשים מהמרחב הציבורי, תופעה שגם אם נופחה מעל לממדיה הטיבעיים כדי לבוא בחשבון עם הציבור החרדי כולו ועם ממשלת נתניהו בפרט, לא הייתה במקומותינו לפני 2 עשורים.

אבל גם אם לא התייחסתי באופן ממוקד לנקודה זו הרי, בהתייחס לכלל הציבוריות הישראלית, בית שמש, שעד לפני שני עשורים הייתה עיירת פיתוח רגילה שהחלה לקרוץ לאוכלוסיות חזקות יותר, מיקמה את עצמה בפריפריה החברתית של מדינת ישראל. בית שמש ולא בתל אביב עומדת למיבחן הסולידריות והאכפתיות החברתית כי בבית שמש מפגיים למען מצב חברתי ולא למען הטבות כלכליות. רק 1%, כ 4000 איש, מסך המפגינים בעצרת הגדולה בתל אביב, בנוחיות של חום הקיץ, בדירבון זמרי צמרת, בטווח גישה מיידית מהבית, הפגינהו בבית שמש נגד הדרת נשים. לדעתי הנושא לא פחות חשוב מהמחאה החברתית. מספיק שחלק קטן ומיזערי מהמפגינים היה מוכן להעתיק את מגוריו לבית שמש כדי שאופי העיירה והשליטה של ש"ס היו משתנים מהיסוד - זה לא שאני נגד שליטה של ש"ס בעיקרון. בחלק מהערים הם ידעו לייצר את האיזון הנידרש, בבית שמש הם הובילו לעוד הקצנה.

תופעות של הדרה אינן רק נחלתה של בית שמש. גם מעמד האישה בציבור הערבי לא משהו, בוודאי בציבור הבדואי ורצח נשים על רקע"כבוד המשפחה" עדיין ניחשב כמעשה "מכובד". אני ספק אם המפגינים בבית שמש היו מעיזים להפגין בלוד בהיקף כזה על שרשרת ארוכה של רצח נשים על רקע "כבוד". לדעתי כמעט אין אפשרות להתגבר על גטאות חברתיים גם כמו בלוד או בית שמש החרדית והסיקריקית, ברובעים וברחובות בהם הם שולטים, על ידי כוח משטרה מבחוץ, בסוף הם בוחרים לכנסת בדיוק כמו יושבי צפון תל אביב ונישארים לגור שםגם כשהתקשורת והמישטרה יפנו את הזירה. הפיתרון הוא בגרעיני התישבות לא חרדיים, של חילוניים, מסורתיים וחרדים מתונים שיעצבו מחדש את פני הרחוב, את החברה ואת האיזונים הפוליטיים בעיר בית שמש ובל גטו חברתי שאיכפת לנו ממנו. מפני שזה בדיוק מה שעשו החרדים הקיצוניים לעיר - הם באו והתישבו, לאחר מיכן עיצבו את המרחב הציבורי ולאחר מכן הגדירו מחדש את האיזון הפוליטי בעיר. כך זה עובד וכך זה יעבוד כל עוד אנחנו דמוקרטיה. בסוף העיתונות תמצא נושא אחר לעסוק בו, את טניה רוזנבליט ונעמה מרגוליס בת ה 8 ישכחו כמו את סתיו ספיר ודפני ליף והתקשורת תעבור ללהיט הבא. כי מאבק חברתי אמיתי זה הרבה יותר מכותרות בעיתונים והפגנה מתוקשרת - זה קודם כל מחויבות אישית אמיתית ולאורך זמן ואת זה יש לקיצוניים בכל תחום הרבה יותר מאשר לנו. משפחת מרגוליס לא תגור בבית שמש עוד יותר משנה אלא אם יצטרפו אליה עוד הרבה "מרגוליסים".

שוב אותו תקציב

לפני שבוע אישרה ועדת הכספים בכנסת העברת 750 מיליון שקל לתקציב הביטחון. על מה עדיין לא יודעים ועדת מישנה אמורה לקבל הסברים (אושרי המאמין) אי שם בעתיד. עוד 1.62 מיליארד מעודפי המשרדים השונים (שתמיד מאשימים את הממשלה בחוסר תקציב), אושרו על ידי השמינייה למשרד הביטחון ובכך חזר התקציב לרמתו לפני קיצוצי טרכטנברג. לא ברור למה העודפים לא מועברים דווקא לחינוך, לאקדמיה, לחיזוק ירושלים, ולפיתוח חילוני של בית שמש או לעידוד ערבים וחרדים להשתלב בהי-טק הישראלי. אני חוזר ומדגיש שאין תורת ביטחון ברורה כיצד להתמודד עם האיומים. בינתיים מנפנפים באיומים ומפחידים את כולם. לא שאין איומים אבל יש הרבה דרכים להתמודד איתם חוץ מלשפוך כסף לתקציב שממילא לא מבוקר ואיש אינו יודע באמת מה גודלו ומה עושים איתו. שזה שערעוריה לכשעצמה כי אין שום פיקוח על התקציב ואי אפשר להצדיק חוסר פיקוח בהיקף האיומים.