דמוקרטה מאוזנת

כידוע בכל דמוקרטיה תקינה יש שלש רשויות שוות מעמד המאזנות אחת את השניה. אדגיש שוות מעמד ומאזנות אחת את השניה. למעשה הרשות השופטת היא עליונה ולו מהסיבה שאפשר לערער על החלטות הרשות המבצעת או המחוקקת - השופטת החלטותיה סופיות .

אחד העקרונות בכל דמוקרטיה הוא שאין בדמוקרטיה אף רשות הממנה את עצמה, לא במישרין ולא בעקיפין. הכנסת לא בוחרת את עצמה, כך גם הממשלה מנועה מלבחור את הממשלה הבאה. לא רק שהרשויות המחוקקת והמבצעת לא בוחרות את עצמן - אין להן זכות ווטו כל שהיא על מי יחליף אותם.  והנה, בימי השופט העליון אהרון ברק - בית המשפט העליון, שלו 3 נציגים מתוך 9 בוועדה הבוחרת, וללישכת עורכי הדין שלה שני נציגים (ביחד חמש מתוך 9 ) ושיש בינהם מערכת גומלין מינו למעשה את ממשיכהם ואת ברק החליפו "תאומי ברק" מבחינת הגישה והנטיה השיפוטית. ,  לאחרונה התברר לי שהיום, למרות שינוי בהרכב הוועדה לבחירת שופטים שלא מאפשרת לבית המשפט העליון לבחור את ממשיכיו - בניגוד לעקרונות הבסיסיים ביותר של כל דמוקרטיה, יש לו עדיין זכות ווטו על מינוי השופטים הבאים.

הרי לא תעלו על דעתכם שלראש  הממשלה יהיה זכות ווטו אישית על מחליפו וכך הכנסת על מי יחליף אותה. הכלל הזה, שאף גוף לא ממנה את עצמו הוא חיוני לדמוקרטיה וחל על כל זרועותיה. הפרקליט הראשי, היועמ"ש ו/או הרמטכ"ל לא ממנה את מחליפו או שיש לו זכות ווטו על מחליפו וכן הלאה.  

עוד עקרון בדמוקרטיה שהרשות השופטת מפירה בישראל הוא עיקרון הסמכות. אף גורם בדמוקרטיה לא מגדיר לעצמו את סמכותו אלא היא מוגדרת, במסגרת האיזונים והבלמים, על ידי הרשויות האחרות בהובלת הרשות המחוקקת. אין בחוק הישראלי שום הסמכה לבית המשפט לבטל חוקים שנחקקו כדין בידי הרשות המחוקקת. את הסמכות נטלו לעצמם שופטי בית המשפט העליון  מהרחבה ופרשנות מרחיקת לכת של חוק "כבוד האדם וחרותו" שנחקק כחוק יסוד בכנסת ב 17/03/1992. בהיותו חוק יסוד הגובר על חוקים רגילים יכול בית המשפט, לגירסת אהרון ברק, לפסול חוק כי הוא סותר את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו" -

אחד הנושאים ה"חמים" בדמוקרטיות הוא זכות האדם על חייו וזכותו לדרוש את מותו . הנושא הוא תולדה של התפתחות טכנולוגית ברפואה שמאפשרת להאריך בשנים רבות את חייו של הנוטה למות והאדם, אדון לגופו, לא רוצה להאנס לחיים. במדינה דימיונית, נקרא לה יראל, נבחרו לפני 50 שנה שופטים שמרניים שגדלו על קדושת החיים כערך עליון מוחלט. היות והם מינו את ממשיכהם עד היום, בית המשפט לא פותח דלת רחבה ל"נוטה למות". סך הכל הם מינו את ממשיכהם בשיטת השיכפול - מינו את ממשיכי עצמם.  איני מכיר את שיטות המינוי של שופטים עליונים בכל הדמוקרטיות האמיתיות אבל אני מהמר שהגם שלבית המשפט העליון יש, אמנם, השפעה על מינוי ממשיכיו אך אין בדמוקרטיה, מכל הידוע לי, מקרה נוסף של זכות ווטו של בית המשפט העליון על מינוי שופטים שלא בהתאם לקריטריונים מוגדרים בחוק מראש (רקע פלילי, מחלת נפש וכו, ) -  בישראל יש !  בארה"ב, לדוגמא, זו פריווילגיה מוחלטת של ראש הרשות המבצעת - הנשיא.

אם החובה המוחלטת לקיים את כל פסיקותיו בית המשפט העליון חיב להיות תוצר של איזונים בין הרשויות השופטת, המחוקקת והמבצעת וללא שום יכולת מצד איזה רכיב בוועדה להכתיב, ישירות או בעקיפין ובאמצעות ווטו את שופטי העליון העתידיים כפי שזה עדיין, להפתעתי, היום ועכשיו.

עמדתי האישית היא שכן !! בית המשפט העליון צריך להיות מוסמך לבטל חוקים אבל הסמכות צריכה להיות מוענקת על ידי הרשות המחוקקת . צריך להיות נוהל ברור  וחוקי, בדיוק כמו שבית המשפט העליון יושב כבג"ץ או כבית משפט עליון לעירעורים הוא צריך להיות מוסמך לשבת גם כבית משפט עליון לחוק(ה), או כבית משפט מיוחד. העילות לפנות אליו, ההרכב, שלא מוגדר היום בחוק, שרשאי לדון בחקיקה ולפסול אותה, למשל מספר שופטים, הרוב הקובע פסיקה. כדי לבטל חוק של הכנסת לא יכול להיות רוב מיקרי של 5/6 - חייב להיות הכרעה שיפוטית מובהקת וברורה, למשל רוב של 7/4. לכן המלצה ראשונה היא שלבית המשפט העליון לא תהיה זכות ווטו על מינוי עצמו והשניה  - חקיקה שמסמיכה ומגדירה את סמכותו של העליון לבטל חוק שחוקק כדין בכנסת.

לבסוף הגוף הבוחר לא יבחר שופטים לעכשיו אלא לעתיד כדי לא לתת לאירועים קונקרטיים ועכשוויים, מתווה הגז למשל, לעוות את ההחלטה. "הגוף" יבחר מבעוד מועד את שני השופטים הבאים לעליון ואת סדר כניסתם לכשיתפנה מקום. אז יבחר "הגוף" את הבאים בתור לשיפוט וחוזר חלילה.  בדמוקרטיה, לכל שוחרי הדמוקרטיה, אין אף גוף שיש לו זכות ווטו במינוי עצמו - כולל, כן !, הרשות השיפוטית .