נצחונו המוחץ של דונאלד טראמפ בארה"ב היום, בניגוד מוחלט לכל הסקרים, הפרשנים והתחזיות מסמל תפנית משמעותית בהתנהלות של דמוקרטיות כפי שהכרנו עד כה. הוא מסמל, בצורה בוטה, את הרצון של קבוצות ויחידים להיות "הם" בלי לתת מדי הרבה הסברים ותרוצים ל"זכות ההגדרה העצמית" שלהם ומסמל, גם זה בצורה בוטה, את סוף תפקידה של התקשורת הממסדית, המאורגנת והאינטרסנטית בעיצוב מכריע של דעת הקהל.
נצחונו של טראמפ הוא המשך ישיר לניצחונו של בנימין נתניהו בבחירות האחרונות בישראל מעל ובניגוד לכל התחזיות, למשאל ה"ברקזיט" בבריטניה ו/או משאל העם בקולומביה על השלום עם מחתרת "פארק" הסוציאליסטית. במיקרים הקודמים המשאלים הצביעו על התוצאה ההפוכה, המומחים הסבירו את היתרונות הכלכליים והפוליטיים - אבל הבריטים רצו להשאר בריטים, הקולומביאנים צעקו "לא רוצים להיות וונצואלה" ווהאמריקאים לא רצו להיות אירופאים, כפי שאובאמה ניסה לעצב אותם ולהוביל לשם, אלא להשאר אמריקאים, עם הנשק, עם הענישה המטורפת, עם ההוצאות להורג והאמונה הלוהטת בחופש אישי. לכן, הלקח משלושת המיקרים הוא חד משמעי - לזרמי המעמקים הפסיכולוגיים , לתחושות הלאומיות הבסיסיות משקל הרבה יותר משמעותי מתאוריות פוליטיות, מהנמקות אידיאולוגיות ומקמפיין עיתונאי.
עוד עולה מהניצחון שהציבור מאס לחלוטין ב"תקינות הפוליטית" שמגדירה לא מה מותר להגיד אלא מה נכון להגיד. הציבור איבד אמון בסקרים ורבים מהתלים ומשקרים לסוקרים ולא מאמינים לכתבות התקשורת הממסדית. כתבה של תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס" או של ג'פרי גולדברג ב"וושינגטון פוסט", פעם נושא חדשותי לכשעצמו, איבדו מהשפעתם על דעת הקהל והרשתות החברתיות הפכו למקור המידע וההתקשורת המוביל בדמוקרטיות. ברשתות החברתיות יש בעיה של אחריות על הכתוב ואמינות אבל באיזון כללי, עיוות מכוון של הנתונים, אולי נכונים לכשעצמם, הצגתם המגמתית, סינונם בהתאם לתקינות ולמטרה הפוליטית, הפכו גם את התקשורת הממוסדת למניפולטיבית, לא אמינה ומשוחדת באותה המידה.
הלקחים הכלליים הם - הראשון שהעולם הדמוקרטי מתנתק ממגמות הגלובליזציה, גם ב"ברקזיט" וגם בארה"ב סוגיית ההגירה מבחוץ והמחויבות של המדינה לקלוט את המהגרים הפכה לסוגיה מרכזית שכעת משתלטת על כל אירופה. ההשתלבות במסגרות על לאומיות גדולות ומתחושות אחריות ל"אחר" נדחקות הצידה לטובת הרצון להגדרה עצמית "להיות אני". הלקח השני הוא שהתקשורת הממסדית והמאורגנת ניגפה בפני התקשורת האנארכית של האינטרנט והלקח השלישי הוא שהציבור מאס בהגבלות, שבמקומות מסויימים הפכו למופרכות ומטורפות, על חופש הדיבר לטובת ה"תקינות הפוליטית". הלקח הרביעי הוא שהכלים המסורתיים להערכת דעת הקהל כבר לא רלבנטיים ושיטות חדשות, שעיקרן ניטור האינטרנט וקריית מידע, יחליפו את סיקרי דעת הקהל.
לגבינו כאן בישראל - הלקח שלנו הוא שהמאבק על השליטה באמצעי התקשורת, ישראל היום, הערוץ או התאגיד הציבורי, השליטה של נוני מוזס או משפחת שוקן בתקשורת כבר לא ממש גורליים למאבק על דעת הקהל (גם לא כתבתה של אילנה דיין - על משקל תום פרידמן).. דעת הקהל מזינה את עצמה ממקורות אחרים ובהם "ההגדרה העצמית" המתחזקת של הישראלים ב"ישראליות" שלהם, תהליך שעובר גם על ערביי ישראל. בהקשר הזה, התחברות לתחושות, יאיר לפיד הוא כרגע הפוליטיקאי היחיד שעושה רושם מבין ופועל בכיוון. הלקח הנוסף הוא שכן !, הדמוקרטיה לא בוחרת דווקא בהגונים ובישרים אלא באלה שנותנים תשובה למאוויים שלהם.
באשר לתחזית לעתיד, לחזות את דונלד טראמפ בלתי אפשרי אבל מעמדה של ישראל, כניראה, שודרג משמעותית בגלל בסיס התמיכה שלו, הצוות המוביל, המינויים הצפויים והבוז הכללי לעולם הערבי והמוסלמי .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה