מצוקה ושיברה

יש דבר טוב בגל המחאות החברתיות. נושאי רווחה וחברה בישראל היו תמיד שבויים בידי התהליך עם הפלשתינים. פוליטיקאים שקוששו קולות ניפנפו במצוקה רק כדי להגיע לצמרת ולהנהגה כאילו אין מצוקה חברתית בארץ אלא רק הסכסוך עם הפלשתינים וגם המצוקה, אם ישנה, תפתר יחד עם הסכסוך. יש במחאה החברתית דווקא נורמליות פוליטית.

תולדות המצוקה, שעוד האתייחס אליה, שהיא שימשה מקפצה מצויינת לשרלטנים חברתיים החל מש"ס כתופעה דרך דוד לוי מגשר ב 1996, אהוד ברק שלא שכח להזכיר את הזקנה במיסדרון בראשית 1999 רק כדי לשקוע עד צוואר ובלבד ב"תהליך" ובביטחון ועמיר פרץ, "מר חברה" שגם הוא התנכר לחלוטין למצוקה לטובת "גנרל-על" של משרד הביטחון.

גם על המצוקה הנוכחית כבר קפצו מקוששי הקולות, אלדד יניב מהשמאל הלאומי, הרב ספינולוג שסיע לאהוד ברק לחזור לעולמנו הפוליטי כמנהל הקמפיין שלו במפלגת העבודה ב 2007, כבר התלבש על ה"מצוקה". לפי העיתונות ביום שישי האחרון הוא השיג מרשת למטייל 50 אוהלים לקשט בהם את שדרות רוטשילד בתל אביב. אין לי מושג אבל ניראה לי שחצי מהאוהלים במאהל המחאה התל אביב הם ספין נוסף של אלדד יניב. חלק לא קטן מהמוחים ימצאו את עצמם בכל הפגנה, יהיה נושאה אשר יהיה, המכוונת נגד ממשלת ביבי.

עיקר המחאה כפי שכבר כתבתי כאן, היא הדרישה לקבל במרכז תל אביב המטרופולינית את מה שיש בפריפריה ושלילת הלגיטימיות של הדרישה "רוצים בזול – לכו לפריפריה".

מדינת ישראל משפע של נימוקים חברתיים, ביטחוניים, כלכליים ודמוגרפיים חייבת לעודד את הפריפריה הישראלית, בין אם זו פריפריה חברתית ממש במרכז כמו בלוד, רמלה, גבעת אולגה ובמידת מה גם חדרה, את הפריפריה ההתישבותית לאורך הגבולות והפריסה ההתישבותית מאילת עד מטולה. אם מדינת ישראל תצליח בדרך פלא ובאופן שאני לא מצליח לחזות לייצר שיוויון היזדמנויות בין המרכז המשופע ממילא בעבודה וכסף לפריפריה היא יורה לעצמה בלב ומפקירה את הפריפריה להזנחה. כל הנתונים מראים שתוחלת החיים קצרה בפריפריה מאשר במרכז, שרותי הבריאות מרוחקים והרבה פחות נגישים, ההכנסה דלה יותר ובמיקרה של עוטף עזה וגבול הצפון השיגרה הביטחונית מעיקה יותר. חובת הממשלה להתמודד עם הבעיה גם באמצעות רשתות תחבורה ותקשורת מהירים ואכן הממשלה מוציאה לפועל תוכנית גרנדיוזית לשידרוג התחבורה הארצית, גם באמצעות חינוך וגם באמצעות יצירת פער משמעותי בעלויות הדיור. הפריחה הנדלנית במרחבי שער הנגב וחלקי עוטף עזה משדרות עד דימונה וירוחם, שיש לה משמעות לאומית חיובית עצומה, נובעת בחלקה מלחץ המחירים בתל אביב. כניעה לדרישות מפגיני שדרות רוטשילד לגור בזול דווקא במרכז תל אביב היא פגיעה אנושה במארג עצום של אינטרסים לאומיים החל משמירת אדמות המדינה בנגב, דרך התגוננות מהתקפה גרעינית או דומה ועד הספריה המקרטעת בקרית שמונה. להם מגיע יותר מלמרכז תל אביב, לא יותר - הרבה יותר. מה שקריית שמונה צריכה זה אוכלוסיה חזקה שתחלץ את העיריה מציפורני הכלנתריזם והניהול הכושל. חד משמעית כן! רוצים בזול - לכו לפריפריה.

הערה נוספת על התערבות הממשלה במאבקים כביכול חברתיים. כחלון עשה הון פוליטי ממאבקו בחברות הסלולר. נכון התחרות גברה ודמי הקישוריות ירדו אבל ההכנסות של חברות הסלולר ובעיקר הרווחים הרקיעו לשיאים חדשים, הכל מהכסף שלנו. מסתבר שמעמד הביניים המתרסק (דמגוגיה נטו) מדבר ומדבר דווקא בסלולר, גולש באנטרנט, קונה מכשיר לילדים ומחליף אי-פון בגלקסי וחוזר חלילה בלי חשבון. מכוניות עממיות חדשות מציפות את הכבישים ו 35% מאוכלוסיית ישראל נסעו לחו"ל בשנה האחרונה לפחות פעם אחת. מאבק הקוטג' כאילו הצליח עד שהתברר שהקוטג', כמו דמי הקישוריות בסלולר, אכן הוזל אבל מוצרי החלב התייקרו ב 3.5% והמחלבות ויצרני מעדני החלב ממשיכים לחגוג. הצימרים בגליל במחיר של לפחות 800 שקל ללילה תפוסים בסופי שבוע עד אפס מקום במידה רבה על ידי זוגות צעירים עוד לפני או בתחילת דרכם הכלכלית וכו' וכו'...הסיבה היא העובדה שיש הרבה כסף בשוק, כסף של עמך, ואין אפילו בסיס מינימלי לצרכנות שקולה ונבונה שקונה בעיקר מה שצריך ולא מה שאופנתי, ממותג וחדש בשוק. מה שצרכנות נבונה יכולה לעשות לא יצליחו תקנות, חוקים, רגולציה ופקידים לעשות לעולם.

בצילום מימין למעלה חלק ממאמרו של סבר פלוצקר ממוסף השבת האחרון של ידיעות אחרונות. דווקא מפני שהממשלה כן עושה לפתרון בעיות התשתית הכלכלית והמצוקה, כך על פי סבר פלוצקר, יש להמשיך וללחוץ עליה. אילו הייתה באמת אטומה, ניתן להבין מדבריו, לא היה טעם בלחץ. הבעיה היא שהמחאה כבר נלקחה בת ערובה לאינטרסים תיקשורתיים ולשרלטנים פוליטיים מסוגו של אלדד יניב שאינם מכוונים לדירות בתל אביב אלא לממשלת ביבי עצמה. כשיגעו לשלטון או להשפעה אם ומתי, אין לנו שום ערובה שהם טובים מדוד לוי, אהוד ברק ועמיר פרץ.