משגשגים על הפער

מטרת המאמר לזהות את שפע הגורמים הציניים שחוברים ביחד להנצחת הפער הכלכלי חברתי בישראל. הגורם הראשון הוא הפוליטיקאים. שני פוליטיקאים מוכרים צברו את עוצמתם הציבורית כמגיני החלשים וניצלו את המצוקה למנף את עצמם לפוליטיקה. משהגיעו לצמרת הפנו עורף למצוקה ובחרו בשררה האישית על פני השליחות הציבורית. הראשון לביזיון היה המצוקאי המיקצועי דוד לוי והתנועה החברתית גשר שבראשה עמד. משהגיע בבחירות מרץ 1996, בקואליציה עם הליכוד לצמרת השלטון בחר בתפקיד שר החוץ לצידו של בנימין נתניהו. השני הוא עמיר פרץ, מגן הפועלים ותומך החלשים, שהגיע ב 2006 להיות שותף קואליציוני של קדימה. הוא בחר בשר הביטחון וטרח לנסות ולשכנע את כולנו שאין קשר בין הדרישות התקציביות של משרד הביטחון לרווחה והמצוקה בארץ. כשר ביטחון הוא היה אפילו בסדר והתגלה כיותר שקול והמרחיק ראות מהצמד הזחוח אולמרט-חלוץ אבל כפוליטיקאי מוסרי הוא התגלה באפסוסיותו.

הגורם הפוליטי השני שעדיין מתפקד בכול כוחו להנציח את המצוקה זו ש"ס. היא משקיעה את כוחה הפוליטי באופן קבוע בהגדלת הקיצבאות למי שתורתם אמונתם מבלי להגדיר להם מידה או סף כישרון מסויים. גם אם נתאמץ לא נמצא דרישה של ש"ס להקניית הכשרה מיקצועית לציבור בוחריהם, לפתיחת מקומות עבודה מותאמים, או למתן הזדמנות תעסוקה לנשים. אפילו את לימודי הליבה הבסיסיים הם עקרו מתוכנית הלימודים בזרם החרדי, באדיבות השרה יולי תמיר הזכורה בהקשר הזה לרע. ש"ס בונה את כוחה הפוליטי על מצוקה ולא ניראה שיש לה כוונה לצייד מי מהציבור החרדי בחכות ולא רק בדגים מהמוכן שמה יבנו את עצמם מחוץ למסגרות של ש"ס ובלי תלות בש"ס. כן ש"ס היא מייצרת ומנציחת פער ומצוקה מובילה בישראל.

הגורם השלישי הוא הוא תוספות השכר היחסיות המקובלות במשק זה שנים והכול כך רלבנטיות להיום, ערב השביתה המאויימת. במגזר הציבורי עובדים אנשים ששכרם הרבה מתחת ל 10 אלפים ש"ח בחודש וכאלה ששכרם מגיע להרבה עשרות אלפים. רק לפני שבוע התבשרנו באחד המוספים הכלכליים ששיאן השכר במיגזר הציבורי מקבל כ 100,000 ש"ח בחודש. מתן תוספת יחסית שווה לכולם מנציחה את פערי ההכנסה דווקא על ידי ההיסתדרות. החזקים, שעוד נדון בהם, יקבלו תוספות של אלפי שקלים לחודש החלשים מאות בודדות. שיאן השכר, על פי דרישת ההיסתדרות לתוספת של 10% עשוי לקבל עוד 10,000 ש"ח בחודש, הרבה יותר מהשכר והתוספת של חלק גדול מהעובדים בתחתית הסולם.

ההסתדרות בונה את כוחה רק על החזקים. עובדי חבר החשמל, רשות הנמלים והנתב"ג מקבלים כולם שכר גבוהה בהרבה מעל הממוצע ומקומות העבודה שלהם מתאפיינים בהעדפת קרובים בוטה ובבעלי חזקה וזכויות על משאבי הציבור. זה נכון במידה פחותה גם לרכבת ישראל. הם שאינם במצוקה ובמחסור יבלעו את המירב המוחלט של תוספות השכר ואת הפרורים ישאירו לקלדניות בית המשפט ופקידי הדלפק בדואר. לו עופר עייני היה באמת איש חברתי הוא היה מציע מיוזמתו תוספת שכר מדורגת המטיבה משמעותית עם אלו שבתחתית הסולם, גם מעבר לתוספת של 10% ומגבילה את התוספת לשכירים שבראש הסולם להצמדת ערך ותוספת וותק בלבד. מי ששכרו מעל 35,000 שקל לחודש ממילא לא יחסר, גם לא את הטיול השנתי המפנק לחו"ל, ומי ששכרו מתחת ל 10,000 ועשוי לקבל תוספת של 1,500 ש"ח ימצא בתוספת הקלה משמעותית. בסופו של יום זה גם צודק, גם יותר זול למשק וגם מנוף לצמצום פערים בין אלו שיש להם לאלו החסרים באמת. ניראה אבל שזה לא מעניין את עופר עייני, הרי מקור כוחו הוא החזקים על השלטר ולא החלשים ליד הדלפק. לא פלא שעופר עייני לא מאיים בשביתה למען העלאת שכר המינימום במשק. אלו במינימום הרי לא נימצאים במאגר הכוח הפוליטי שלו.

הגורם הרביעי - נקודות הזיכוי במס הכנסה. ב 11/2008 פסק בית המשפט המחוזי בתל אביב, בתשובה לעתירה של עורכת דין, להכיר בהוצאות המטפלת של אם עובדת ולזכות אותה בהתאם במס הכנסה. ההחלטה הייתה מנומקת משפטית ואושררה בבג"ץ בקיץ 2009 עד שהממשלה שינתה את הקריטריונים. אבל המשמעות האמיתית של ההחלטה הייתה שרק אמהות המשלמות מס הכנסה שולי גבוה, כלומר שההכנסתם ממילא גבוהה מאוד, יכולות להנות מההחלטה באופן משמעותי. נשים המרוויחות פחות מ 7,500 ש"ח ממילא לא מגיעות לסף המס ואלו המרוויחות עד 12,500 ש"ח לחודש יכולות להנות מזיכוי של של מאות בודדות בלבד. לא משהוא שמשנה את מאזן ההחלטות והשיקולים. מי כן מרוויח מההחלטה? כאלו המרוויחות מעל ל 20,000 ש"ח בחודש והמשלמות מס שולי של 40% ומעלה. המשמעות האמיתית של ההחלטה הייתה שהממשלה הייתה אמורה לזכות בכ 2 מיליארד ש"ח את העשירונים העליונים על הוצאות מטפלת ולא להעביר אגורה שחוקה דווקא לאלו שהוצאות המטפלת הגבוהות מונעות מהם בכלל לצאת לעבודה או כאלו העובדות במשרה חלקית ובשכר ממוצע ומטה. .

לאן שלא נסתכל ניראה שהחברה הישראלית מזינה תהליכים, לעתים מתוך כוונה טובה, שרק מעמיקם את הפער או מנציחים אותו ולא דווק במישור של הטבות למאיון העליון דווקא. מה צריכה הממשלה לעשות? היא צריכה להעלות את שכר המינימום, לתת הטבות מוחלטות ולא יחסיות לנשים עובדות ולתת לכול אם עובדת סכום קבוע להוצאות מטפלת, לא בנקודת זיכוי אלא בתשלום אוטומוי מהביטחו הלאומי. להתעקש שתוספות השכר במגזר הציבורי יהיו תמיד בסולם יורד – החזקים יקבלו פחות תוספת והחלשים בתחתית יותר

אימוץ מדיניות עיקבית ומתמשכת של צמצום פערי השכר לא עולה דבר למשק הישראלי, למעשה הוא אפילו יותר זול אבל הסיכוי שההסתדרות והחזקים יתנו לזה ליקרות היא קטנה כי אין שום לחץ ציבורי בנושא.