אין בהנהגת מפלגת העבודה שמזוהה עם השיטה הפסולה ובונה עליה את כוחו כעמיר פרץ. הראיון שלו במעריב לפני שבוע שבו טען שמשפחות שלמות הביעו התעניינות אמת במפלגה והמפלגה מנסה לחסום את דרכם להשתלב במפלגה גם מעורר גיחוך וגם מעיד על מידת הדמגוגיה והצביעות חסרת הגבולות של עמיר פרץ עצמו. בין המועמדים המובילים הוא היחיד שמבסס את עיקר סיכוייו על התפקדות ארגזים, למעשה על הונאת חברי המפלגה הוותיקים והנצחת השיטה שתמנע שיקום אמת למפלגה חשובה זו.
בניגוד למקובל אני חושב שבשלישיה שהובילה את מלחמת לבנון השניה: אהוד אולמרט, דן חלוץ ועמיר פרץ הוא היה הפחות זחוח, היותר שקול, היותר מרחיק ראות והיותר ממוקד ולצערי הפחות משפיע בהתויית התהליכים. אין בליבי על עמיר פרץ בגלל מלחמת לבנון השניה אבל יש בליבי המון על הבוגדנות של אדם שבנה את כוחו הפוליטי על הדגל החברתי וכמו קודמו בשררה, דוד לוי מגשר, זרק את המצוקה החברתית האמיתית והמדומה לטובת השררה הביטחונית. כעת יש לו חוצפה לטעון מחדש שהוא בא בשם הדגל החברתי והאמת שהוא אינו חייב דין וחשבון לאף חבר מפלגה שהאמין בו בליבו כי יש לו מספיק "חברים" בארגזים שלא אכפת להם ממנו, מתוכניותיו, מהאכזבות שהנחיל בעבר ומהדמגוגיות של ההוה. בכל קנה מידה מייצג עמיר פרץ את האתמול המעוות ולא את המחר המתחדש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה