התקציב

שר הביטחון מתייחס למשרדו כריבון האמיתי של ישראל. משפע של סיבות מובנות מעליהן אין אפשרות מלאה להייחס לתקציב הביטחון בצורה מוסמכת עד הסוף. רוב הפרויקטים סודיים, התוכניות הביטחוניות סודיות ורב הניסתר על הניגלה והאיומים הרי אין סופיים. את גודל תקציב הביטחון קובעים האיומים טוענים במשרד הביטחון, מה שנכון באופן חלקי כי הצורה להתמודד עם האיומים קובעת לא פחות מעצם קיומם. כבר כתבתי בעבר שבהינתן האיום האיראני, גם בתרחיש היותר מחמיר, אפשר להתמודד איתו בדרך ההרתעה, המגננה והתגמול. אפשר להתמודד איתו גם בדרך היקרה הרבה יותר של מכת נגד מקדימה.

את השידרה המוסרית של שר הביטחון אפשר למדוד לפי הצעתו משלהי 2010 להאריך את ההקפאה בבניה ביהודה ושומרון בשלשה חודשים תמורת עוד טייסת אף-35, להתנצל בפני התורכים תמורת עוד עסקות של יצוא טכנולוגיה ביטחונית לתורכיה והצעתו מתחילת השבוע להתמודד עם גל המחאה והדרישות התקציביות באמצעות הגדלת הגירעון, כלומר באמצעות הדפסת כסף. אותה שיטה שדחקה את העולם הכלכלי למשבר שבו הוא נתון היום ולמעשה מטיל את המשבר על הדורות הבאים. דבר נוסף שאנחנו יודעים על משרד הביטחון שהוא נימנע מאישור תורת הביטחון של ישראל, כפי שעוצבה לפני כמה שנים על ידי ועדה ברשות השר דהיום דן מרידור ושהממשלה הנוכחית והקודמת למעשה לעולם לא אישרו למערכת הביטחון תפיסת הפעלה ביטחונית שממנה ניגזרים התקציבים.

כבר כתבתי בעבר שיש איפו לקצץ אבל הפעם אעסוק בשאלה מוסרית. מניתוח תוצאות מלחמת לבנון השניה עולה שמספר קטן ביותר של טנקים, בודדים בלבד, נחדרו על ידי טילי אויב, בחלק מהמיקרים גם פגיעות חוזרות ונישנות בטנקים לא הצליחו לחורר את מעטה ההגנה שלהם. גם במיקרים שטנקים ניפגעו, בין אם ניחדרו על ידי טילי האויב ובין אם לא, תרגולות בסיסיות, כמו הפעלת מסכי עשן, יכלו למנוע את הפגיעה. מערכת מעיל רוח, בעלות של 200,000$ לטנק, משפרת את המיגון של הטנק בשוליים. לבד מהמיגון של הטנק עצמו התרגולות של הצוות, אש החיפוי והסיוע והתנועה הטקטית יכולים לצמצם מאד את הפגיעה האפשרית בטנק. גם בהנחה המחמירה של פריצת קרבות שיריון גדולים או תימרון לעומק בלבנון, נוכח השליטה האווירית הישראלית, תנועה טקטית נכונה בחיפוי נכון מקטינה מאד את הפגיעות בטנקים. לראיה במבצע "עופרת יצוקה" הצליחו חיילי החי"ר בשילוב נכון של אש ותמרון לנוע באזור, שהיה כנראה המסוכן בעולם ללוחמת חי"ר , כמעט באפס ניפגעים. רוב הנפגעים נפגעו בכלל מאש כוחותינו. האם מותר למדינת ישראל, מוסרית, להקטין את בטחון חיילי צה"ל בשוליים, היה ויקרה התרחיש המסוכן ביותר, כדי להקטין את הנפגעים בתאונות הדרכים, לשפר את תנאי הקליטה של עולי אתיופיה, להאיץ את השתלבות הערבים והחרדים במשק הישראלי, להעניק סוף סוף חיים הוגנים ומלאים לניצולי השואה המעטים שזקוקים לסיוע הזה ו/או להאיץ את ההשכלה האקדמית בפריפריה. התשובה שלי היא חד משמעית כן. ישראל יכולה וחייבת לקחת סיכונים שאינם נוגעים בעצם הביטחון אלא במחיר השולי של ההתמודדות איתו.

יש הטוענים "ראה מלחמת לבנון 2". למרות כשלי ההצטיידות הייתה תורת לחימה מול האיום, היה מודיעין, היו תוכניות והיו יחידות מוכנות ומצוידות. בכל הדברים האלה החליטו לא להשתמש בזמן אמת והמלחמה עוצבה לא כתוצאה מתכנון והערכות ראשוניים אלא תוך כדי התגלגלותה. אין שום הגנה מפני כשלון פיקודי ומנהיגותי לא משנה מה תהיה רמת ההצטיידות ומה איכות יהיה לתוכנית המגירה. בכלל קשה למצוא הגבלה בין גודל תקציבי הבטחון להצלחות המבצעיות של צבאות העולם. באין תורת ביטחון לישראל, שמכילה בתוכה גם את החוסן של החברה, תקציב הבטחון חייב לעבור דיאטה רצינית ומותר, מוסרית, להגדיל את שולי הסיכון לחיילי צה"ל תמורת חוסנה של החברה הישראלית.