אמת מאוחרת

כנהוג בעולמנו הוצפנו לאחרונה בספרים של לשעברים שחושפים לנו אמת מאוחרת וכואבת על מי ואיך ניהלו את מדינת ישראל. בספרו של ג'ורג' בוש, נקודות החלטה, שמתפרסם בארה"ב בימים אלה, מופיע פרק על הפצצת הכור בסוריה. ההפצצה היא לדעתי אחד ההחלטות החשובות, הנכונות והגורליות שישראל קיבלה בימי אולמרט ומה שמאפיין אותה היא שהביצוע היה גם נכון וגם כמעט מושלם (למעט בידון של אפ-15 שנפל בשטח תורכיה). בספרו מציין ג'ורג' בוש שהמבצע החזיר לו את האמון ביכולת הצבאית של ישראל. מין משפט זניח שחשף את גודל המשבר שישראל ניקלעה אליו בעקבות מלחמת לבנון השניה – אובדן האמון הבין לאומי ביכולות הצבאיות של ישראל.

ב 30 למאי 2006 הסתיים תרגיל מטכ"לי בפיקוד צפון שתרגל בדיוק את תרחיש מלחמת לבנון השניה. בסיכום נוכחו גם הרמטכ"ל דאז דן חלוץ וגם שר הביטחון עמיר פרץ. למרות המצוקה התקציבית היו יחידות מוכנות למשימה ומתורגלות, הייתה תפיסה מיבצעית, היו אמצעים והייתה תוכנית. התפיסה גרסה שרק תמרון לעומק יכול להוציא את החיזבאללה מאיזון, לפגוע בהנהגתו ובשדרת הפיקוד ולהפסיק את ירי הרקטות. משהחליטה ממשלת ישראל לצאת למלחמה ב 12/07/2006 זרקו המחליטים את התובנות לפח. דן חלוץ, מן הסתם מושפע מעברו כמפקד חיל האוויר, קבע שהעיניין יכול להסתיים בתקיפה אווירית בתוך ימים (בניגוד מוחלט לתרגיל המלחמה שקבע ההיפך). הממשלה המציאה את תפיסת המאבק בטילי החיזבאללה מחדש יש מאין. המטרות שהוגדרו היו לא מעשיות ונגועות בפופוליזם (להביא את החטופים הביתה), השיטה המיבצעית לא רלבנטית למטרות שהוגדרו ולא למיצוב הבין לאומי של ישראל. הכול אילתור של מעכשיו להרגע. כך גם התוצאה שעוד אשוב אליה בהמשך. כעבור שנה וחצי הוביל אותנו אולמרט לעוד מבצע .

בפרקים הבאים בספרו של אולמרט, שבדרכו המתוחכמת כבר מודלפים לתקשורת כדי לעורר עיניין וסקרנות, מאשים אולמרט את ברק שהוא מנע את מיטוט שלטון החמאס בעזה. לגופו של עיניין כול הנהגת החמאס הסתתרה במרתף בית החולים שיבא בעזה, שניבנה בידי סולל בונה וכול תוכניותיו היו בידנו, במרחק נגיעה מהטנקים הישראלים (פחות מ 400 מטר) כשאנחנו יודעים זאת בזמן אמת. תוצאות המבצע בעזה יכלו להיות אסטרטגית אחרות לגמרי לו היינו שובים את הנהגת החמאס כולה או מיקצתה. אבל לקיחת חלק מהנהגת החמאס בשבי אינה בהכרח מיטוט שלטון החמאס בעזה. זה לא מוגזם להעריך שההחלטה למוטט את שלטון החמאס בעזה היא ההחלטה הכי כבדה שישראל יכולה לקבל על עצמה חוץ מההחלטה לתקוף תקיפת מנע באיראן. למיטוט החמאס בעזה יש השלכות עצומות בכול תחום אפשרי. אני אישית סבור שלו היינו עושים זאת היינו ממיטים על עצמנו אסון אסטרטגי - אחרים חושבים שזה בלתי נימנע. כך או כך מדובר בהחלטה שמצריכה הכנות מיבצעיות רבות, הכשרה בין לאומית והסכמה שבשתיקה של מספר גורמים בינ"ל. לא ידוע אל איזשהוא דיון רציני שהתקיים באחד משלושת הפורומים הקובעים, השביעיה, הקבינט או הממשלה שהתבקשו לאשר דבר כזה ודנו בו ברצינות. לא ידוע על שום הכנה שישראל עשתה במישור הבין לאומי ובהכנות המביצעיות לאפשרות כזו. אין לכן ברירה אלא להניח שאולמרט אולי חשב על זה ואולי העלה את הנושא אבל שעיקר עיניינו הוא להכפיש בהנחה שלגחמה האישית שלו יש תמיכה אינטואיטיבית בציבוריות הישראלית. גם ביציאה למלחמת לבנון השניה בקיץ 2006 הייתה תמיכה אינטואיטיבית עצומה עד שהמציאות טפחה על הפנים.

מה שצריך לחולל סערה ולהדאיג מאוד את אוכלוסיית ישראל ששנה וחצי אחרי מלחמת לבנון השניה, בעוד הדיו על דו"ח וינוגרד לא יבש, יצאה ישראל לעוד מלחמה שלפי אולמרט עצמו, מטרותיה לא הוגדרו מראש בטרם מבצע בהחלטה ובהסכמה עוד לפני המראת המטוס הראשון ושחרור הפצצה הראשונה וכי הוויכוח על מטרות המבצע למעשה התחולל לאחר שהמבצע כבר יצא לדרך. בפעם השניה בתוך שנה וחצי ולמרות ועדת וינוגרד (מה שממחיש את ערכם האמיתי של ועדות חקירה).הממשלה לא הייתה סגורה על עצמה גם לפני וגם תוך המבצע עצמו על שאלת ציר פילדלפי, על מיטוט החמאס, על אופן היציאה וסיום המלחמה ועל השגיו הצפויים.

בסופו של דבר יש דימיון עצום בין שתי המלחמות. הם הושקו ללא הגדרת מטרות ישימה. הנהגות החמאס והחיזבאללה לא ניזוקו כמעט וכך שרשרת הפיקוד והשליטה של שני הארגונים, ישראל בשני המיקרים לא התמקדה בלקיחת שבויים או בלכידת מנהיגים (מטרות אפשריות אלא שלמבצעים לא היו ממש מטרות). הפסקת האש לא שינתה את המאזן האסטרטגי ויצרה שקט טקטי לזמן קצוב. במיקרה של גבול הלבנון השקט שלאחר המיבצע לא ממש שונה מהשקט שלפני המיבצע.

בחסות השקט הטקטי מתאפשר לאויבנו לבנות עוצמה אסטרטגית מרשימה שמאיימת משמעותית על העורף הישראלי ובשני המיקרים, בלבנון ובעזה, הספקת הנשק והמשך ההתעצמות רק הואצו. בסוף המלחמות בעזה ובלבנון היו לא יותר ממבצעי ענישה רחבי היקף שהחמיצו את עצמם. דו"ח גולדסטון הוא תוצאה מתבקשת ממבצע שאינו אלא ענישה רחבת היקף, גם אם מוצדקת, בשיטה שמתעלמת כליל מהמיצוב המדיני של ישראל. למי שמחפש נחמה צה"ל נלחם הרבה יותר טוב בעזה מבלבנון, אכן נחמה פורתא.

אין בספר המיועד של אולמרט אלא להעיד על חוסר אחריותו של אולמרט עצמו, ראשית מפני שהוא היה אחראי על ברק ולא להפך, שנית מפני שהוא תמך בהחלפת עמיר פרץ בברק ועשה למען כך ככול יכולתו, שלישית מפני שכבר ידענו מזמן מי זה ברק ומי שהולך לישון עם ברק בערב קם עם כאב ראש בבוקר ורביעית מפני שהוא עשה את אותם שטויות בלי ברק שנה וחצי קודם.