יום שלישי, 1 ביוני 2010

במבחן התוצאה

אהוד ברק נבחר כתקווה החדשה של השמאל והמדינה במאי 1999 אחרי שקודמו בנימין נתניהו המאיס עצמו על הציבור, ברוב מכובד של 56%, למרות שמפלגתו, לא בגללו אלא בגלל השיטה, ירדה ל 26 מושבים בלבד. בתוך שנה ושבעה חודשים, זמן שיא לכול הדעות, הספיק להיות מגורש מראשות הממשלה בהפסד של מעל ל 20%, שגם זה נחשב לשיא במדינות דמוקרטיות. כבר כעבור שנה וחודשיים נותרו מהקואליציה שלו 33 חברי כנסת בלבד והוא הצליח לגרור אותנו ממצב מאוזן ויציב, אם כי לא ממש רצוי, לעוד מלחמה עם הפלשתינים ולהתקוממות המונית אלימה של ערביי ישראל – האינתיפדה השניה. במשמרתו אירעו 3 אירועים שהוא כשל לחלוטין בהבנת המהות האסטרטגית שלהם: אירוע מוחמד א דורה, הפקרת שוטר מג"ב מדחת יוסף בשכם וחטיפת חיילי הר דוב. בכול שלושת המיקרים, כולם באוקטובר 2000, לא השכיל האיש שטבע את המושג "מבחן התוצאה" להגיב בזמן, להגיב נכון ולעצב כללים לעתיד לקראת המקרה הבא. הוא גם הצליח לרסק את מפלגתו, למוסס את מוסדותיה, לסבך את ישראל ולקנות לעצמו שם של זגזגן בלתי נלאה שיכול לייצר המון תנועה ואירועים בלי שהם יתכנסו לאיזו אסטרטגיה ישימה וברורה.

משום מה הצליח אהוד ברק להבחר שנית לראשות מפלגתו בינואר 2007. הוא, כמנהגו, ריסק אותה מחדש, לאחר שקודמו הצליח לעצור את ההתדרדרות ,ולהפוך את מפלגת העבודה ההיסטורית, שהייתה תמיד אחד משתי המפלגות הגדולות בישראל, למפלגה הרביעית בגודלה עם רק 13 מנדטים בבחירות פברואר 2009 לעומת 22 שקיבל בירושה מקודמו אמיר פרץ. הוא ניהל לנו עוד מלחמה בעזה שבוצעה כמופת ביצוע צבאי אבל ללא מטרות מוגדרות מראש וללא תוכנית יציאה. המחיר המדיני וההסברתי למבצע, שהיה הכרחי וצודק מוסרית, היה כבד מאוד והשקט מוגבל וזמני. ברור שכתוצאה מהמלחמה התכווץ מרחב התמרון המדיני של ישראל פלאים. כמו בכול מעשיו לא הצליח אהוד ברק להבין שהפעולה הצבאית חייבת להיות מותאמת בצורת ותורת הלחימה לאסטרטגיה המדינית ולא להפך. מבצע עופרת יצוקה היה מעשה טקטי חסר מסגרת אסטרטגית. כמו במשמרתו הראשונה לא השכיל אהוד ברק לייצר מנופי לחץ על החמאס לא בניצול מבצע עזה להשגת כלפי מיקוח ואפילו לא בהכבדת תנאי המעצר של אסירי החמאס בישראל בנושא שחרור של גלעד שליט - זאת שלוש שנים לאחר כניסתו לתפקיד שר הביטחון. אפילו הפסקת החשמל המתוקשרת לעזה נמוגה לאחר 24 שעות של ישיבה באור יום מלא, אבל לאור נרות, של ממשלת החמאס בעזה. פרשת החשמל לעזה, יותר מכול פרשה ידועה אחרת (יש עוד כמה גחמות מוזרות אבל פחות מפורסמות) המחישה את תהליך החשיבה המניפולטיבי וחסר השידרה היציבה של אהוד ברק יותר מכול. הוא נכשל לחלוטין בהבנת התפנית המהותית של תורכיה כלפי העולם המוסלמי על חשבון ישראל והוליך את בנימין נתניהו למלכודת אובאמה בביקור האסוני בוושינגטון בסוף חודש מרץ האחרון ( מה שלא פוטר את ביבי מאחריות למעשה הנמהר שהיו שהזהירו אותו מפניו). ברק לעולם לא ממש הבין שעיקר תפקידו של שר ביטחון הוא להכפיף את הפעילות הצבאית לצרכים המדיניים ולא את המדיניות לצרכים הצבאיים.

כעת שוב הצליח להוביל אותנו למבצע צבעי מוצדק בהשתלטות על שייטת האספקה של שונאי ישראל לעזה. אבל גם לו היה המבצע מצליח כמתוכנן הוא היה משחק כולו לידי החמאס ושונאי ישראל באשר הם. עוד מעשה צודק אבל מנותק לחלוטין מהמסגרת המדינית שבתוכה ישראל נאלצת לתפקד.ושיש לו חלופות אחרות. אם יש לדמוקרטיה איזו משמעות קשה להסביר שמי שגורש פעמיים על ידי הבוחרים בצורה כה בוטה מהנהגת המדינה עדיין יושב שם - שם ללעג את המשמעות רצון הבוחר ודמוקרטיה. את המושג "מבחן התוצאה" קבע אהוד ברק עצמו ובמבחן הזה יש הרבה מינוסים וכשלון ענק ( הקשר הביטחוני עם ארה"ב נובע בעיקר מהאינטרס האמריקאי להרגיע את ישראל). אין לישראל יותר מרווח מדיני לספוג את "מבחן התוצאה" של ברק. מי שזקוק לעוד הוכחות שמעשיו של אהוד ברק הם רצף של רעיונות טקטיים מתחלפים ללא אסטרטגיה ממשית כנראה כבר לא ניתן לשכנוע. הגיע זמן לשלוח אותו לעסקיו הפרטיים ומהר כי כרגע אהוד ברק זה הנשק הכי יעיל שיש לחמאס נגדנו והוא לא מוברח מאיראן אלא משולם בכספנו. .

2 comments:

  1. אמת לאמיתה,כל מילה בסלע אלא שלצערי ולחרדתי הרי שממש כמשה דיין בשעתו כך גם אהוד ברק ימשיך במעשיו עד שיביאנו למקום ללא מוצא

    השבמחק
  2. דני אהלן
    כמה שאתה צודק.לצערי אני גם מסכים עם
    התגובה של צביקה ליברמן.

    השבמחק