שערי עזה

. מה לנו כי נטען על שנאתם העזה אלינו? שמונה שנים הינם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם...לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים.. (מתוך הספדו של משה דיין לרועי רוטנברג שנספה בידי מרצחים מעזה ב 19/04/1956).

ברצועת עזה יושבים היום על 360 קמ"ר כ 1.4 מיליון פלשתינים והנוסחה של משה דיין נכונה מתמיד, אכזרית מתמיד. שלש דברים איננו יכולים לעשות - לחסלם, לגרשם או לקבלם לתוכנו ולכן נידונו לחיות עם הבעיה הבלתי פתורה. יש, בטווח הארוך, רק דרך אחת לחיות עם הבעיה והיא להקטין את החיכוך עם רצועת עזה מצידנו למינימום האפשרי. משיצאנו מעזה (ההתנתקות של קיץ 2005) לא התנתקנו ממנה לסף המינימום. לא השגנו את גבולנו המדיני והכלכלי מחופי עזה ושערי מצרים לתלם הגבול שבין ישראל לעזה. האחריות הזו שתבענו לעצמנו על שערי עזה ומבואותיה השאירה בידנו את גורלם של 1.4 הפלשתינים שאינם רוצים בנו בעיני הקהיליה הבין לאומית, בעיני העזתים ובעיני עצמנו. אבל האיום מעזה הוא איום מטרדי ובכול חומרתו וכובדו אינו איום קיומי על מדינת היהודים.

מכול מורכבותה של בעיית עזה ראינו מול עיננו כשיצאנו רק את הבעיה היחידה שאין לה באמת פתרון מושלם אל חלקי וזמני בלבד – את פגז המרגמה וטיל הקסאם המשוגר לישובנו. את הברחת הנשק לעזה לא מנענו ומכול הסחורות הקיימות בעזה הסחורה היחידה שאין בה מחסור אמיתי היא הנשק הדולף ללא הפסק מאיראן. המאבק בנשק האיראני הזורם לעזה צריך ויכול להעשות, בצורה חלקית ומוגבלת בלבד, בשיתוף בינ"ל, בהבנות עם מצרים, במודיעין ממוקד ובמבצעים כמו ההפצצה בפורט סודן או מבצעי ההתשלטות על אוניות הנשק הנעשות בגיבוי ושיתוף בין לאומית של נאט"ו וארה"ב וכדאי שננצל זאת. השליטה שתבענו לעצמנו על שערי עזה הכבדים יצרה מרחב פעילות ניפלא לכול שונאי ישראל באשר הם, החל מפעילי שלום מהשמאל האירופי ועד האסלאם המתעורר בתורכיה, בתנאי משחק שבהם, אפילו במצב המיטבי, להם אין מה להפסיד והם מרוויחים אפילו מהכשלון ולנו תמיד יצטברו נקודות חובה אפילו כשאנחנו מצליחים. יש לנו שותפות טיבעיות להתמודדות עם עזה החמאסית – מצרים, הרשות של אבו מאזן ובמידה פחותה יותר ירדן וערב הסעודית. היינו צריכים להשאיר את כול הבעיה לפתחם מפני שעצם נוכחותנו במבואות עזה ומוערבותנו מרחיקות אותם מלטפל בסוגיה בשיטותיהם. עזה מלכדת אותם נגדנו במקום נגד החמאס הפרו איראני בעזה. במבחן התוצאה, החביב על אהוד ברק, קשה להניח שתוצאותיהם יניבו הרבה פחות ממאמצינו הכושלים ממילא בנושא. המדיניות של החזקת כול תושבי הרצועה, זקן אשה וטף, בני ערובה להברחות הנשק הבלתי פוסק מאיראן מחככת את ישראל בתנאים הגרועים ביותר בכול הקהיליה הבין לאומית – לשמחת כול שונאינו, ויש לה חלק משמעותי בהתדרדרות מעמדה של ישראל בעולם. גם נאלצנו לאכול את הדגים המסריחים וגם להיות מגורשים מהעיר.

מדיניות הסגר נכשלה וישראל צריכה לפתח דוקטורינה חדשה שבבסיסה שני עקרונות בלבד. הראשון - התנתקות מכול אחריות הומנית ומדינית על עזה והכרזה שקשריה של עזה עם העולם היא בעיה פלשתינית ולא ישראלית, להסיג את גבולה המדיני-כלכלי לגבול המשותף ישראל עזה כול פעילות כלכלית או מדינית תתבצע רק על בסיס פניה מפורשת שלהם עלינו. השני - להקטין את החיכוך שלנו בעזה למבצעים נמוכי פרופיל, הכי חשאיים שאפשר הכול לפי הצורך הביטחוני המתפתח גם אם המשמעות היא הגברת הסיכון המבצעי. סביר להניח שסביב הרצועה יתפתח מאבק מצרי, אירני, ירדני, סעודי, תורכי וסורי שבו חייבת ישראל, בכול מחיר, שלא להתערב ושלא לנקוט צעד למרות שאנחנו נהיה אלו שמושפעים ממנו כמעט הכי הרבה – המושפע העיקרי יהיה אבו מאזן שיאלץ להתרוצץ ולהפעיל את קשריו בסוגיית עזה וחזקה עליו שיהיה לו הרבה יותר קל להפעיל את העולם הערבי והמערבי כשאנחנו לא בתמונה. עזה קוברת אותנו לעט ואנחנו אפילו לא מרגישים.