שוב ניגררים מאחור

לאחרונה מגלגלת הרשות הפלשתינית של אבו מאזן מהלך עוקף תהליך שלום ועוקף ארה"ב של צבירת הכרה בין לאומית במדינת פלשתין בגבולות 67. ההמשך יהיה מן הסתם החלטה שתובא למועצת הביטחון המגדירה את הבניה של ישראל מעבר לקו הירוק כלא חוקית היות והיא מתבצעת לא על שטחים במחלוקת אלא בתחום השטח המדינתי של פלשתין, כך על פי ההכרה הצפויה חלק ממדינות העולם. אבו מאזן עצמו שלל השנה מכול וכול את תוכניתו של ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פאייד להכריז על מדינה פלשתינית עצמאית בגבולות 67 עד 02/2012, כפי שסלאם פאייד הכריז בכנס הרצליה ב 02/02/2010.

כרגע הפלשתינים עצמם מפריחים שלוש אופציות באוויר: פירוק הרשות הפלשתינית וחזרה לימי אש"ף, התפטרות אבו מאזן, כפי שהוא מאיים חדשות לבקרים, ובחירות חדשות ו/או הכרה בין לאומית - ספק אם הם עצמם כבר סגורים על הכיוון הרצוי להם.

 

למרות שצבירת הלגיטימיות מוכוונת כביכול כלפי ישראל מנסה אבו מאזן גם למצב את עצמו כנציג הבלעדי של הפלשתינים תוך שהוא דוחק את הלגיטימיות של החמאס לייצג איזו ריבונות או תביעה לאומית פלשתינית. ישראל, כמעט באפקט פבלובי, נגררת מאחור אחרי היוזמה הפלשתינית ומנסה לשבש אותה ככול יכולתה במקום למנף אותה לביצור עתידה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.

מטרת העל של הפלשתינים בסכסוך היא, מכול מה שניתו להבין מהצהרות הבכירים הפלשתינים, להחזיר את הגלגל ההיסטורי אחורה ולבטל את זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית על ידי הצפתה בפליטים. רק לאחרונה, למי שעוד זקוק לאיזו הוכחה, פרסם צעיב עריקאת, ב 07/12/2010, מאמר בגרדיאן הבריטי בו הסביר שללא פתרון "צודק" לבעיית 7.5 מיליון הפליטים לא יכון שלום בין ישראל לפלשתין. את המספר 7.5 מיליון לקח צעיב עריקאת, כניראה, מההצהרה של יאסר ערפאת מ 12/02/1996 בשטקהולם בפני 40 שגרירים ערביים המאומנים לשבדיה שבה אמר "אנחנו באש"ף נרכז את כל המאמצים להעמקת הפילוג בחברה הישראלית. תוך חמש שנים יהיו בפלשתין 5 עד 7 מיליון מאחינו. בכוונתנו ליצור תנאים בהם חיי היהודים בפלשתין יהיו בלתי נסבלים" (עיתון 'דאגן' הנורבגי מ 06/02/1996).

בתוך המולת תהליך השלום נוח לפלשתינים להציג עצמם כניכבשים, להסוות את מטרותיהם בסיסמה "פתרון שתי המדינות", שמצלצל כול כך נעים לשמאל הישראלי, ולגרור את ישראל להמשך הדה לגיטמציה בגלל ה"כיבוש". מדינה פלשתינית מוכרת על גבולות 67 מרוקנת את הרשות מאחד התעלולים הקבועים שלה - לכרוך הסדר בשיבת הפליטים בהמוניהם לישראל - ומעבירה את הסכסוך למישור של סכסוך גבולות בין שתי מדינות מוכרות באו"מ שאחד מעקרונותיו הוא שמדינות לא מתערבות בזהות ובמישטרים של זולתם. נכון פלשתין המוכרת יכולה להכריז שלא יכון שלום עם ישראל בלי פיתרון "צודק" לבעיית הפליטים אבל כמדינה מוכרת הטיעון מאבד הרבה מערכו. מדינות מסוכסכות כמו סוריה וישראל חיות בשקט יחסי גם בלי פתרון הבעיות.

הכרה בין לאומית במדינה פלשתינית בגבולות 67 ללא הסכם שלום תעמיק מאוד את הקרע בין הפת"ח לחמאס בחברה הפלשתינית עצמה שכן מההכרה הזו עולה השלמה עם קיום ישראל מהצד השני של הגבול. השאלה האם ללכת עם הרשות ברמאללה או החמאס בעזה והאם לתמוך במהלך מן הסתם תפצל מאוד את החברה הערבית שהלגיטימיות של המשטרים שלהם נשענת, בין השאר, על המשך הסכסוך. לא במיקרה קושש לו אבו מאזן תמיכה במדינות דרום אמריקה הרחוקות אבל לא במזרח התיכון שבתוכו מתפקדת הרשות הפלשתינית מתוך תלות במדינות ערב.

כרגע מקור הסמכות של ממשל אבו מאזן נעוץ בהסכמי אוסלו, במו"מ המתמשך עם ישראל ובתלות בישראל. עם מקור הסמכות של ממשל אבו מאזן יהיה הכרה בין לאומית כמדינה עצמאית בגבולות 67 תאלץ הרשות להגדיר את עצמה מול ישראל האם היא אויב של ישראל, על המשתמע כך, או מדינה המקיימת, גם תוך עוינות, כדוגמת מצרים, יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הדילמה היא קשה ביחוד שהרקע הוא שאלת הלכידות של העם הפלשתיני והחזון שלו המתגלם בזכות השיבה.

הרשות אכן יכולה לחולל, כמדינה מוכרת, צרות רבות לישראל בכול מה שקשור לנוכחותנו מעבר לקו הירוק כולל בירושלים אבל בו בעת היא מאבדת את כלי הנשק המרכזי שלה לשנות את פני החברה הישראלית מחברה יהודית לחברה דו לאומית עם רוב ערבי. לישראל יש שפע של אמצעים "שקטים" כדי לייצר "מאזן אינטרסים" מול הרשות הפלשתינית כמדינה עצמאית החל מפתיחת המעברים ועידוד חדירה ירדנית לשטח הפלשתיני, שימוש בשקל (הכלכלה הפלשתינית היא פחות מ 7%, כולל עזה, מכלכלת ישראל וקטנה מדי לתמוך מטבע עצמאי משלה), יצוא ויבוא סחורות לפלשתין, מסדרון אווירי, שכן כמדינה מוכרת במצב של לא שלום עם ישראל ישראל פתורה מלספק לפלשתינים מסדרון אווירי בדיוק כמו סוריה או סעודיה כלפי ישראל.

יש לישראל אינטרס עמוק להעביר את הסכסוך עם הפלשתינים מסכסוך על עצם הקיום של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית לסכסוך שהוא טריטוריאלי גרידא ושמחייב את הפלשתינים לדון אתנו כמדינה ריבונית מול מדינה ריבונית. אני, לו הייי ראש הממשלה, הייתי מכריז כבר עכשיו ולמפרע שהיה והפלשתינים יבקשו הכרה בין לאומית כמדינה עצמאית בגבולות 67 ממועצת הביטחון ישראל תהיה הראשונה להכיר במדינה, למנות לה שגריר מישראל, שישב ברמאללה, וכי ישראל מזמינה את המדינה השכנה החדשה מדינת פלשתין לדיון מידי על שאלת סכסוך הגבול ביננו וישובו בהקדם האפשרי על בסיס חילופי שטחים. כמתנה הייתי מוסיף להם כמה שכונות בצפון ירושלים, אי שם ליד קלנדיה ודחיית אל באריד. שהדילמות יהיו אצלם ולא אצלנו. אגב אני בספק רב אם זה מה שהם באמת רוצים ולמה לנו להיגרר אחרי תעלוליהם - מוטב למלכד אותם עם עצמם.