
למרות שתרגיל מטכ"לי, שבסיכומו השתתפו הרמטכ"ל ושר הביטחון ומסקנותיו הובאו בפני ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט, משלהי מאי 2006 קבע שאין אפשרות להביא להפסקת ירי הרקטות מלבנון אלא בתמרון מהיר לעורף האויב ולמרות שהמתאר תורגל והיחידות הוכנו - העדיף אולמרט בין חטיפת רגב וגולדווסר ב 12/07/2006 בבוקר עד ערב אותו יום לצאת למלחמה לפי תורת מלחמה חדשה ש"מכר" לו הרמטכ"ל, שאיש לא ממש תרגל עד הסוף, שאפשר לגמור את הסיפור מהאוויר בזמן קצר. עד אז הניסיון החד משמעי ממלחמת קוסובו, 1996, מלחמת וויטנאם 1963-73, מבצעי דין וחשבון, 1993, וענבי זעם, ,1996 שהתקפה שנשענת רק או בעיקר על כוח אווירי לוקחת זמן ארוך, צריכה המון "זמן" פוליטי שגם האויב עושה בו שימוש ובמהרה יציפו תמונות ההרס וההרוגים האזרחיים את התקשורת ויצברו תהודה פוליטית משלהם.
אהוד אולמרט עצמו טען והודה במספר ראיונות שבזמן מבצע "עופרת יצוקה" הוא דחק באהוד ברק להמשיך את התנופה הצבאית לעבר מטרות אסטרטגיות כמו הפלת שלטון החמאס (לדעתי היה מביא לאסון אמיתי) או השתלטות על ציר פילדלפי. למעשה הודה אולמרט שמטרות המבצע לא ממש הוגדרו מראש וכי יותר משהוא עצמו שלט בברק ברק שלט בו. האירוניה היא שאהוד אולמרט עצמו סייע לברק להיבחר ב 1999 בקמפיין "ברק ישמור על ירושלים" ויותר מכל הוא סייע לו לחזור לזירה הפוליטי ולדחוק את עמיר פרץ, עליו זרקו בהצלחה את הבעייתיות של מלחמת לבנון השניה, מתפקידו כיו"ר העבודה ושר הביטחון בפרימריז של יוני 2007.
בסוף אהוד אולמרט, שהיה ראש ממשלה שנתיים וחצי בלבד, היה צריך לצלוח את ועדת ווינוגרד ולהתמודד עם האסון האסטרטגי של דו"ח גולדסטון, תוצאה מתבקשת של חיפזון, זחיחות, תורת ביטחון שאיננה ותורת לחימה שאינה מותאמת למרחב המדיני.
אבל יש באולמרט הרבה יותר שלילי מלייעץ לאחרים היכן שהוא עצמו הסתבך – הנכונות שלו כראש ממשלת ישראל לשעבר, על תקן האזרח המודאג, לכרסם בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה שמוכנה לשלם מחיר בעד השלום עם הפלשתינים.
במאמר שהתפרסם במדור הדעות של ניו יורק טיימס ב 21/09/2011, לכשעצמו עיתון שלא מרפה מהשחרת בנימין נתניהו באמצעות פרשנו תום פרידמן, שכותרתו "שלום עכשיו או לעולם (לא)” האשים אהוד אולמרט שהוא למעשה חוסם את דרכו של אבו מאזן לשלום בפרמטרים הידועים לכולם כפי שהוא עצמו הציע לאבו מאזן ב שלהי 2008. במאמר עצמו התעלם אהוד אולמרט מהעובדה שהצעתו לא זכתה למענה מאבו מאזן אבל בראיונות סביב המאמר שבהם נישאל לסוגיה דיבר אהוד אולמרט בזכותו של אבו מאזן "הוא לפחות לא דחה אותם" טען אולמרט. כאן כבר יש מחלוקת על העובדות עצמם.
ביום רביעי 27/05/2009 נתן אבו מאזן ראיון באנגלית לג'קסון דיהל, עורך החדשות של הוושינגטון פוסט, בנוכחות עמיתו פרד הייאט, במלון ריץ-קרלטון בוושינגטון. הראיון הוקלט ותשובות אבו מאזן נאמרו בנוכחות שני אנשים. לאחר פרסומו, ביום שישי 29/05/2009, לא באה שום הכחשה או הסתייגות לדברים שנאמרו מפי ראש הראשות עצמו. שום טענה שהדברים לא הובנו, הוצאו מהקשרם, נאמרו על ידי מי שלא מוסמך, שהתרגום שובש או שהדברים נאמרו לקהל יעד ביתי כדי לרצות אותו לא הועלתה במקרה הנ"ל. הראיון הוא המסמך האוטנטי המקורי והאמיתי ביותר האפשרי לגבי העמדה הפלשתינית העכשווית מפי ראש הרשות עצמו הנחשב למתון.
בראיון אמר אבו מאזן במפורש שהוא "סירב" !!! להצעה "כי הפערים נשארו גדולים" וכי קבלת ההצעה "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל" חד וחלק. לא צריך שום פרשנות כדי להבין שאבו מאזן מתנגד נחרצות לרעיון של שתי מדינות לשני עמים. מה בדיוק לא ברור כאן?
מה אנחנו צריכים לחשוב על ראש ממשלה שבשנתיים וחצי יצא לשתי מלחמות פזיזות וחפוזות, שאגב עיוות בוטה של העובדות, עוסק בהכפשת ממשלתו שלו בחו"ל ובהצגתה כסרבנית שלום, מעשה שלא מקובל ברוב הדמוקרטיות המערביות, וכדי להיפרע מביבי עצמו יורק עוד קצת לבאר הלגיטימציה של ישראל. לבן כספית יש לי עצה, אם אתה רוצה להשמיץ את ביבי תחפש אנשים עם יותר יושרה ואמינות ועם פחות אובססיות.
מה שאולמרט עשה עם הניו יורק טיימס וציפי ליבני עם ג'יי סטריט (הכפשת ממשלת ישראל והעומד בראשה) קשה מאוד להתמודד בחו"ל. כל ההסברים על יריבות פוליטית ואישית לא מצליחים לשכנע שאין לנו פרטנר להסכם. רק חבל שכותב הבלוג לא מפרסם את "התנצלותו" של מר פרידמן על הטור מחיאות הכפיים לביבי בקונגרס.
השבמחק