יש במדינה דמוקרטית שתי עקרונות חשובים שנעדרו מהדיון, הראשון הוא שמשרד הביטחון, תקציב הביטחון וגם שר הביטחון עצמו כפופים לחלוטין למערכת האזרחית ואינם "ישות עצמאית" מבחינת מדינה בתוך מדינה. העיקרון השני הוא שבדמוקרטיה שקיפות היא כלי הכרחי ולא אילוץ והכרח בל יגונה. עיקרון שלישי שמופר על ידי משרד הביטחון, למרות שאינו עיקרון "דמוקרטי" דווקא, שצריכה להיות מוצגת באופן מלא מסכת האיומים ותורת הלחימה בכלל ונגד כל איום בניפרד כבסיס לדרישות הכספיות מהחברה האזרחית. למרות שהייתה לישראל תורת ביטחון בראשיתה שאיפשרה לישראל ליבנות צבא קטן יעיל אבל מוצלח מאין כמותו למשימותיו (ראה מבצע קדש וששת הימים) וולמרות שעוצבה לפני כחמש שנים, בימי אריק שרון, תורת ביטחון חדשה היא לעולם לא אושרה. כתוצאה מכך אנחנו יודעים מצויין שיש איום איראני מפחיד, שזה עולה המון כסף אבל לא מה האסטרטגיה לטפל באיום. כבר כתבתי כאן הרבה פעמים שיש הבדל עצום בין אסטרטגיה של "הכלה" (מגננה + הרתעה באמצעות מכת נגד ההרסנית) לבין אסטרטגיה של מניעה. כתוצאה מכך גם הדיון עקר, דמגוגי ומלא סיסמאות ריקות מתוכן. נכון שהציבור לא יכול להיות שחקן פעיל בדיון על תורת הביטחון של ישראל אבל ראש הממשלה ושר האוצר, בצד שר הביטחון חייבים תשובה.
"כאחראי לביטחון ישראל, אני לא מוכן להגיע למצב שבו ניאלץ לומר שלא נערכנו בזמן בגלל שלא קיבלנו אישור מפקיד האוצר", טען שר הביטחון אהוד ברק בפני וועדת הכספים של הכנסת ביום חמישי האחרון, כשהוא כופר בחובה של המערכת האזרחית לפקח על התקציב. הרי גם שר התחבורה יכול ליטעון שהוא לא מוכן שיהיו הרוגים בכבישים בגלל "פקידי האוצר" שלא אישרו לו את תוכניתו למלחמה בקטל בכבישים, שר הבריאות יגיד שהוא לא מוכן שחולים ימותו בגלל ש"נערי האוצר" לא אישרו לו עוד שתי בתי חולים ושר המשיטרה יאשים את "לבלרי האוצר" באובדן תחושת הביטחון ובמיקרי הרצח המתרבים, שר החינוך יאשים את "אטומי האוצר" באפליית תלמידים אתיופים וכך הלאה. אז ראשית נערי האוצר לא קובעים את התקציב אלא מפקחים על השימוש בו ואין בדמוקרטית מערכות לא מפוקחות שהשר עושה בהם כבתוך שלו. כולם חייבים בתוכנית שמאושרת בממשלה ולעמוד במסגרת התקציב שגם הוא אושר בממשלה ולא על ידי "נערי האוצר". למעשה כפר אהוד ברק בזכותה וחובתה של הממשלה להקצות דווקא תקציב מסויים למישרד הביטחון ולאזןבין כל הצרכים של החברה מרפואה וחינוך עד מישטרה ורווחה. ברק מטיף לאנרכיה תקציבית תחת הכותרת "הגדלת מסגרת התקציב" כלומר כל שר יטול כחפצו כפי שהוא רואה את העדיפות והצרכים, מבלי "שנערי האוצר" האטומים והאשמים בכל יעיזו לפקח על ההוצאות. היות ואין כסף לכולם כחפצם פשוט "נגדיל את מסגרת התקציב" ( משהו שמע על איסלנד, אירלנד, פורטוגל, ספרד, איטליה, יוון ...). אבל יותר משהוא מטיף לאנרכיה תקציבית הוא מטיף לעצמאות מערכת הביטחון כמדינה בתוך מדינה. עד היום, מאז קום המדינה למעשה, משרד הביטחון אכן התנהל כמדינה בתוך מדינה, זה לא המצאה של ברק אבל כמו שבית המשפט העליון לא יכול למנות את עצמו ויש לשנות זאת כך משרד הביטחון הוא חלק ממערכת אזרחית שצריכה להיות מפוקחת על ידי הפרלמנט ו"נערי האוצר" ואם זה לא ממש כך (זה לא) יש לתקן זאת ולא להשלים עם המצב.
סוף סוף וקצת תודות
סוף סוף ניחתם ההסכם עם המתמחים – הקיצונים באיכילוב שרוצים "להציל את הרפואה בישראל" לא מרוצים כי הוא משמר את ההעדפה לפריפריה, חלק מהבכירים וראשי המחלקות לא מרוצים כי הוא לא פותח את הרפואה הציבורית לשימושם הפרטי ומקפיד על תיחום ברור בין עיסוקם של הבכירים כמקבלי שכר מהמערכת הציבורית לבין עבודתם כרופאים פרטיים. אנחנו, אזרחי ישראל, צריכים להיות מרוצים כי כמו בפרשת שדות הגז וועדת ששינסקי הממשלה כן!!! עמדה על האינטרס הציבורי במובנו הרחב יותר וגם מעמד הרופאים, המתמחים והסטג'רים השתפר. אני אישית מרגיש חובה להודות לד"ר ליאוניד אידלמן , ראש ההסתדרות הרופאים, שעמד בלחצים מטורפים, במערכת הכפשה ודה לגיטמציה קשה נגדו מצד עמיתיו הרופאים, שסיכן את מעמדו ועזר להציל את הרפואה הציבורית בישראל ובעיקר בפריפריה. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה