איפה נגור?

אחת הטענות הקשות שהיו לי כלפי המחאה החברתית היא שהם דרשו לעצמם שפע של הטבות בליבה העשירה של ישראל על חשבון השוליים, בין אם מדובר בהעתקת משאבים ישירה או בהשוואת תנאים שתבטל חלק מהיתרונות של לחיות בשוליים. בסוף המחאה פגעה באחת האתוסים הציונים המובהקים - ההתישבות, והחליפה את ערך ההתישבות כראוי למירב תשומת הלב הכלכלית והחברתית בערך מוזר "מעמד הביניים המתרסק" וחובת הממשלה למנוע את "ההתרסקות".

בעוד שיש שפע של נתונים כלכליים שמוכיחים שרמת החיים ורמת השרותים בשוליים נמוכה מהמרכז, לפעמים בצורה משמעותית ביותר, אין אף נתון שמעמד הביניים חי יותר רע מאיזו נקודה בעבר. הנתון היחיד שמרמז על קשייו של מעמד הביניים זה ירידה יחסית קטנה של כדי עד 2.5%, בסך העוגה הלאומית שהיא לכשעצמה (העוגה) טפחה וגדלה בכמעט פי שתיים בעשור האחרון.

ברור לגמרה שלא צריך לצפות מכל אלו שחשים מצוקת דיור במרכז לעבור למיצפים בגליל או לחוות הבודדים בנגב. המרכז מייצר שפע של מקומות עבודה בשכר יותר גבוהה ובמקביל מספק גם שפע של אפשרויות חברתיות וכלכליות שהפריפריה לא מסוגלת לספק למי שלא אוהב את הכפריות והריחוק ככאלה. לכן טענתי שגם במרכז, במרחק נסיעה שאינו שונה בדבר מהמקובל באזור המרכז, אפשר למצוא שפע של דיור זול, במחירים שהם מתחת לחצי מאשר במרכז תל אביב ובשליש מצפון תל אביב. עוד כתבתי שהשקעה בתחבורה ציבורית מהירה יעילה וזול יכולה בקלות להפוך את לוד לשכונה של המטרופולין של גוש דן ואת גיבעת אולגה לפרבר ווילות של צפון תל אביב - המפתח הוא תחבורה. הגירת אוכלוסיה חזקה למקומות אלו יכולה להטיב עם הישובים עצמם ולפתור בהם בעיות רבות ויכולה גם לשמש כבוננזה כלכלית אם מספיק צעירים יקחו את ההזדמנות לעבור למקומות אלו, לשנות את האווירה והתרבות המקומית ולבסוף להנות כלכלית מעליית ערך המקום והדירות שרכשו כשעוד היה זול.

אתמול התפרסמה באתר דה-מרקר רשימה על מחירי דירות במקומות שונים בארץ. דירות בלוד נעו במחיר שבין 480 אלף ש"ח ל 680 אלף לדירות 3 חדרים בין 76 ל 95 מ"ר, דירות מגבילות בבת ים למשל עולות פי שתיים ובמרכז תל אביב פי 2.5. לוד מחוברת ברכבת לכל המקומות החשובים בתל אביב מרחק כ 20 דקות נסיעה והשקעה ממשלתית מתאימה יכולה לקצר את הזמן עוד יותר. לא רק את משך הנסיעה אלא גם את זמן ההמתנה. הבעיה בלוד אינה המרחק ממקומות הבילוי והעבודה אלא אווירת האלימות והפשע בעיר, החשש להיפגע מהאלימות הזו, החשש לאפשר לילדים לצאת מהבית ולחלק אפילו החשש להסתובב ברחוב ככה סתם. הכיוון האסטרטגי שהממשלה צריכה הייתה לפנות עליו לכן הוא לא לערער את כל היציבות במשק כדי לספק דירות זולות בתל אביב ושאר אזורי ביקוש אלא לערער את המירקם החברתי של לוד, רמלה ודומותיה. את המחיר הכלכלי היה צריך להשקיע במאמץ ממוקד ומתמשך להילחם בפשיעה המקומית בכל התחומים החל מחוקי בניה דרך גביית מיסים וניקיון ציבורי. את הכסף היה צריך להשקיע בהפיכת מערכת החינוך בלוד ורמלה לכזו שתעורר את קינאת תושבי צפון תל אביב. הממשלה הייתה צריכה לתת הטבות למי שבא לגור ברמלה, מעתיק לעיר את עסקיו או כדי להפוך את התחבורה הציבורית בינה לערי המרכז לדוגמא ולמופת לתחבורה ציבורית יעילה ומתפקדת.

זה עולה מיליונים רבים אבל למשק זה עולה הרבה פחות מחלוקת אדמות בחצי חינם כדי להציף את השוק, בסיבסוד של הבניה הזו בצורת אשראי לקבלנים ובירידה יחסית של הביקושים בשוליים. בסוף, אולי ועם הרבה סימני שאלה, יתכן שזוג צעיר במרכז יוכל לשעבד את עתידו, לקבל משכנתא ואפילו לקנות דירה אבל לוד ורמלה ישארו חור שחור במרכז הארץ, פריפריה חברתית וחממת פשיעה במרכז עשיר ושבע - והזוג הצעי המטפורי יכל לקנות בה דירה שלא תשעבד את עתידו אלא רק תקשה עליו הממשלה נהגה בפופוליזם זול ולא כממשלה שאחראית ללוד, רמלה וגבעת אולגה בדיוק כמו למעמד הביניים המתרסק.