קלישאות ועוד קלישאות

בעקבות תקרית הביקעה והסמח"ט שלום אייזנר הגיעו התגובות המקובלות, האוטומטיות, של ימין ושמאל, אלה מפארים את עברו ואישיותו ואלה רואים בו סמל למיפלצתיות של מדינת ישראל. התחקיר חשף שורת מחדלים פיקודיים שלא נוגעים למכה עצמה. פלוגת מג"ב שהייתה ולא ניקראה לאירוע כי היא הועסקה כל הלילה הקודם, מצלמת תיעוד שחדלה לעבוד מהעדר בטריה רזרבית ואמצעי פיזור הפגנות שהיו בשטח בידי הכוח ולא הופעלו .

אתעכב על כמה קלישאות - הראשונה וההכי לא נכונה היא קביעתו של עופר שלח במעריב אתמול ש" כבר 45 ממלא צה"ל בשטחים תפקיד אנטי צבאי המעמיד את מפקדיו בסיטואציות שונות מאלה שעליהן חשבו כשהתגייסו". הוא חוזר על אותה מנטרה שהצבא עוסק בעיניינים לא לו בשטחים מעל ל 20 שנה, מאז האינתיפדה הראשונה. לפי עופר שלח ברור במה הצבא לא צריך לעסוק - לא ברור במה הצבא כן צריך לעסוק. פעם קראו לזה "היעוד האמיתי של צה"ל".

מלחמה היא ניסיון לעצב מציאות פוליטית תוך שימוש בכוח ונוכח התנגדות. כשהרוסים פלשו לצכ'יה ב 1968 זו הייתה פלישה ולא מלחמה כי הצכ'ים החכמים לא התנגדו. צבא הוא חלק מהמונופול של המדינה להפעיל כוח כדי לעצב מציאות פוליטית, כשצריך, או לא לאפשר לאחרים לעצב מציאות ללרצונם ונגד האינטרסים של מדינת ישראל. הפעלת הכוח או האיום יכול ללבוש אין ספור צורות. זה יכול להיות הנעה של אוגדות שיריון בקרב הבקעה, זה יכול להיות הפצצות בלתי פוסקות מהאוויר (קוסובו 1993 - לוב 2011), זה יכול להיות טרור וגרילה בתוך אוכלוסיה ובמשולב איתה או בתאי שטח ניפרדים כמו ג'ונגלים והרים. זה יכול להיות כוח ברוטלי טוטאלי שבו כל האמצעים כשרים, זה יכול להיות בצורת הפעלת כוח מדודה ומדורגת או על ידי הפעלת עוצמה פאסיבית וזה יכול להתבצע בידי מדינות וצבאות או בידי אירגונים מסוגים שונים, הכל בהתאם להקשרים המדיניים וליכולות המבצעיות. המלחמה "הנכונה" היא לכן תמיד! פונקציה של המטרה, המסגרת המדינית והיכולת של האויב. אם האויב מפעיל את כוחו כדי לייצר מציאות פוליטית נגד האינטרס של ישראל, נניח באמצעות הפגנות המונים כדי לפרוץ את הגדר של רמת הגולן, כי אז "המלחמה האמיתית" היא למנוע מהאויב לעשות זאת. אם הוא משגר מתאבדים לתל אביב או יורה רקטות על באר שבע כי אז זו "המלחמה האמיתית" וכו'....

בקיצור אין דבר כזה צבא שמיועד רק לצורת "מלחמה מסויימת". אחד הדברים הנידרשים מצה"ל ולמעשה מכל צבא, אלא שיש מעט צבאות שהדינמיות סביבם כל כך מואצת ומניפת האיומים כל כך רחבה, זה להתאים את עצמו כל פעם מחדש לזירה המיבצעית, לאיום ולמטרות המדיניות. ההבדל בין צבא למשטרה שהצבא מטפל באיום החיצוני על המדינה כמדינה מצד גורמים מבחוץ והמישטרה באיום הפנימי שאזרחי המדינה עצמה מייצרים כלפיה כמו פשיעה, הפרות סדר או עירעור המשטר והזהות החברתית.

לפי כל ההגדרות, גם של פעילי הברית האדומה ירוקה (שמאל ואיסלאם רדיקלי) בעולם, הם בפעילותם מנסים לייצר, באמצעות עוצמה פסיבית, מציאות פוליטית חדשה בשטח שתסתיים לפי המתונים יותר בהקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 עם זכות השיבה ולפי הקיצונים בחיסול המדינה עצמה (מבחינתי אותו הדבר רק בלוח זמנים שונה) . לפי כל ההגדרות הם מהווים איום חיצוני על האינטרסים של מדינת ישראל כפי שהרוב שלה תופס זאת ולפי כל ההגדרות זו המשימה של הזרוע הכוחנית של המדינה - צה"ל, להתמודד איתה. כל מפקד בצה"ל יודע שאת המשימות צה"ל לא בוחר לעצמו. כל חייל שמתגייס לקרבי זה מעל לשני עשורים יודע שהוא לא יוצא למלחמת יום הכיפורים 2 אלא לשיגרת שירות בעזה, בשטחים ועל גבול הלבנון (ולאחרונה סיני) בהנחה שזה רלבנטי ובהנחה שצה"ל צריך להתאים את עצמו למחשבה של המגוייסים לפני גיוסם, כדברי עופר שלח. עופר שלח מרבה להתלונן על הקיבעונות של צה"ל - הגיע הזמן שישתחרר מהקיבעון של עצמו.

שי גולדן במעריב ממליץ, לאחר מעשה, על התעלמות מהמטס, טענתו הבסיסית היא שהעיניין במטס נבע מהתגובה של ישראל. יתכן שאכן כך ומדובר בעיקר בפנסיונרים קשישים שמשעמם להם בחיי היום יום. השאלה היא מה אם הוא טועה, שכמה מאות מהמתריסים הם לא פנסיונרים קשישים אלא צעירים מיליטנטיים, שבאו בכוונת מכוון ומראש לפקוק את הנתב"ג באחד הימים העמוסים בשנה. העובדות הידועות הם שלא מעט ממהמתריסים הם צעירים, ממוצע ערבי (כדי חצי), שהם באו עם שלטים מוכנים באנגלית בזכות המאבק הפלשתיני ו"חופש לפלשתין" ושסביר מאד שלא לצורך הנפה בחנוכת בי"ס בבית לחם, שכולם חברים באירגונים שמתריסים נגד קיומה של ישראל וחייהם מוקדשים לדה לגיטמציה של עצם הקיום של המדינה. ישראל גם לא מונעת ולא מנעה בעבר מעשרות אלפי! פעילי חיסול (של ישראל) להגיע לשטחים ולפעול נגד המדינה ככל שירצו במסגרת החוק המקומי והבין לאומי. הבעיה שאת ההחלטות היה צריך לקבל בזמן אמת עם הרבה נעלמים ושי גולדן כותב לאחר מעשה לאחר שהאיום הפוטנציאלי לא התממש (אולי בגלל ההערכות המקדימה?) . כך גם נחמן שי שטען שבנתב"ג הייתה נוכחות מישטרתית מוגברת מדי וכי הכי טוב היה במקום להוריד על פעילי החיסול פטיש 3 ק"ג, כלשונו, זה ללוות אותם לאוטובוס, יאלה שיסעו לבית לחם (פעם אמרו "שילכו לעזה").

נפוליאון אמר שההערכות היא חצי מהניצחון. המאמצים ניראו היסטרים ומיותרים דווקא בגלל שהם הצליחו. תארו לכם מאות מפגינים חוסמים את הנתב"ג ואת הביקורת "איפו המישטרה" ו"ידעו אבל לא עשו כלום". גם נחמן שי מסיק , לא ברור על בסיס מה, שאנשי המטס במאותיהם היו הולכים בשלום ובשקט לאוטובוסים העיקר להגיע לבית לחם וכי לא הייתה בעצם כל סכנה אחרת ושום אפשרות אחרת. האפשרות שבית לחם היא התירוץ והנתב"ג הוא המטרה? - טוב לא צריך לצפות למורכבות מוגזמת - הכי פשוט לפרסם קלישאות על הפלשתינים שמנהלים את מלחמת המחר וישראל את מלחמת האתמול.

הערה אחרונה - רבים שואלים כמה אירועים כמו אירוע הביקעה יש או היו שאיננו יודעים עליהם - מאז עידן המצלמות בסלולר, הפרובוקציות המצולמות והמצלמה ככלי נשק הסיכוי שאירוע כזה יחמוק מעדשת מצלמה כל שהיא ולא יגיע לתקשורת שואף קרוב לאפס.