תמיד אשם

יש קו מקשר מובהק בין פרשת המשט התורכי ופרשת הנכבה מאתמול, יום ראשון 15/05/2011, שנה אחרי. הקו המקשר הוא שהיכן שהיה כל המודיעין הזמין הנחוץ לכל 'גיק' אינטרנט ממוצע, לפחות מידע מספיק על אופי הפעילות, השיטה והמטרה, מאשימים את המודיעין. גם כשנחטף גלעד שליט בקיץ 2006 האשימו את המודיעין שהמידע שסיפק לא היה מספיק ממוקד והתייחס לגיזרה אחרת כמה מאות מטרים מזירת האירוע בפועל. מין תרוץ עלוב שלפיו מי שנימצא לא ממש במיקוד התרעת המודיעין פטור מכוננות כאילו הוא בנופש באיים המלדיביים.

גדי אייזנקוט אלוף פיקוד צפון הוא ללא ספק קצין מוכשר וישר דרך אבל הוא פוגע בכבודו שלו אם פרשת הפריצה במג'דל שמס תהפוך וכבר הופכת לגלגול האשמות בינו למודיעין. גם אם הנקודה המדוייקת לא הייתה צפויה, והיא בהחלט הייתה אחת משתי האפשרויות הסבירות ביותר לצד מעבר קוניטרה. הערכות ניידת וגמישה יכלה לתת מענה סביר לעיניין.

הכוונה אינה למתוח ביקורת על הההערכות המדוייקת של פיקוד צפון אלא על התובנה האסטרטגית של ראש מערכת הביטחון אהוד ברק שאחריו, כפי שאני כותב מפעם לפעם, אין אלא לאסוף את השברים.

ישראל נמצאת כעת במערכה על הלגיטמציה לעצם קיומה. התובנה שהמאבק בינינו לפלשתינים העתיק את כובד משקלו מפיגועי טרור ומתאבדים למאבק כביכול "אזרחי" שבו אזרחים "תמימים", כמו שח"כ אחמד טיבי אמר היום בטלוויזה בערוץ 2, של "עם שהוגלה החפץ לשוב למולדתו" - הוא כרגע האיום המעשי העיקרי על ישראל והיות והפלשתינים קוצרים בו הצלחה אחר הצלחה לא יכול להיות להם במצב הנוכחי עיניין בחידוש האלימות הפיזית המאורגנת. אגב אפילו החמאס מתחיל ליישר קו עם התזה שהדרך המדינית של זאב בעור כבש מביאה לפלשתינים הצלחות חסרות תקדים עד כדי נכונות, גם של החמאס, לעמעם את "המאבק המזויין" ולהמירו בשיח זכויות אזרחי.

יש משותף רב בין פרוץ האינתיפדה השניה, מבצע עופרת יצוקה, המשט התורכי והפריצה למג'דל שמס אתמול. המכנה המשותף הוא שראש המערכת הביטחונית אהוד ברק טעה וטועה באופן סידרתי בהבנת אופי המאבק והתאמת הפעולה הצבאית לאיום המשתנה, למגבלות המדיניות ולמעמדה ארוך הטווח של ישראל. כשפרצה האינתיפדה השניה הוא פרש אותה כניסיון טקטי של ערפאת לשפר את תנאי המיקוח הפלשתינים בעוד שהאינתיפדה הייתה מהלך מתוכנן מראש להפיל את ממשלת ישראל, לערער את יציבותה מבפנים ולמצב את הפלשתינים כעמדה של יכולת לעצב את מדיניות ישראל באמצעות היכולת להפיל את ממשלותיה, כפי שהיה בבחירות 1996 ומפלתו של שמעון פרס. ברק תפס את העימות כאירוע נקודתי מוגבל בזמן ובמקום שניתן להכלה בתימרונים מדיניים (וויתורים ישראלים). את עופרת יצוקה תיעל אהוד ברק למבצע ענישה ענק נגד החמאס במקום למבצע סירוס נמוך עוצמה וממוקד הנהגה. המבצע התעלם לגמרי מסוגיית הלגיטמציה של ישראל ומעיקרון כפיפות הכוח הצבאי למטרות המדיניות ולכן הוא למעשה שרת את הדה לגיטמציה של ישראל, העצים את הלגיטימיות של החמאס ובטווח הארוך עירער את ביטחון ישראל לטובת החמאס ומטרותיו.

משט המאווי מרמרה נתפס כמשט, אמנם מתגרה, של "פעילי שלום" כביכול ולא כמשט של "ג'יהאדיסטים" מוכווני פרובוקציה באמצעות אלימות בעידוד ממשלת תורכיה. אז ברק עוד תפס את המשבר עם תורכיה לא כתפנית אסטרטגית אלא כמשבר טקטי - אולי בגלל האצבע של שמעון פרס.

אין שום סימן שמערכת הביטחון בראשות אהוד ברק מבינה שאופי העימות היא המאבק האזרחי ההמוני המאורגן באפיקים חצי גלויים. כמו בכל דבר במערכת הביטחון אין לישראל תורת ביטחון, אין תורת לחימה לאירועים עממיים המוניים שמטרתם עירעור נוסף של הלגיטימיות של ישראל. אם יש דבר אחד שאהוד ברק מצטיין בו זה "לפספס" את הערכת המצב האסטרטגית של ישראל. הוא מתנחם בחיל האוויר המשוכלל שיכול להגיע לאיראן וחזרה, בצוללות שיכולות לשגר טילי שיוט, בטנקים המשוכללים עם מערכות "מעיל רוח" ובחיילי החי"ר שיכולים להלחם בסימטאות עזה כמעט ללא ניפגעים. מכל זה יש לנו בשפע ויותר ועדיין עושים לנו בית ספר כל בוקר בדה-לגיטימציה, במאבק עממי לא חמוש ומסוכן לא פחות . אין לנו להאשים את המודיעין שלנו או את אויבנו שזו מטרתם אלא את עצמנו ששמנו לנו לראש את מי שמדי הרבה פעמים מנתח מצויין מצבים שהוא כמעט תמיד, כפי שמסתבר לבסוף, פשוט לא מבין – אהוד ברק.