יום הכיפורים מביא איתו כבר שנים, מאז 1973, את הקלישאה על "הפצע שלא מגליד". כל אחד יש לו את הלקחים שלו מהמלחמה. במבט לאחור חלק גדול מהלקחים, נוכח ההיסטוריה של העם היהודי, היו צריכים להיות מובנים מעליהם כמו"הכל יכול לקרות". דן חלוץ במעריב סיפר על הלקח ועל הצבא שניבנה מחדש אחרי יום הכיפורים. הוא שכח לספר שמעולם לא ניזקקנו לצבא הזה לא בהיקפו, מעל ל 13 אוגדות משוריינות, לא בציודו, כ 3,600 טנקים וכ 8,000 נגמשים, ולא בתורת ההפעלה הלא כתובה שלו, וכי הצבא החדש של דן חלוץ הוא התגשמות המימרה שגנרלים מתכוננים למלחמות שהיו. כל המלחמות שלאחר יום הכיפורים היו שונות, לא סימטריות נגד תמהיל של אירגונים ולא נגד צבאות סדירים וה"צבא החדש" של אחרי יום הכיפורים היה לרועץ לצה" ל במחמת לבנון הראשנה, מה שמעיד על התובנות של דן חלוץ.
יש שהלקח שלהם, כניגררת מהשקפתם הפוליטית, הוא הצורך בגמישות מדינית. עד היום יש המאשימים את גולדה מאיר שקשיחותה המדינית היא שדחקה לפינה את המצרים ואת אנואר סאדאת לצאת למלחמת יום הכיפורים. איננו יודעים מה היה קורה אילו אבל לצאת מהנחה שהערבים היו חיים את תבוסת ששת הימים עד היום בלי לנסות לשקם את כבודם ואת זהותם כערבים וכי הם היו מקבלים עליהם לחיות עם שלום שהוא תוצאה של תבוסה קשה ניראה קצת לא מבוסס בלשון המעטה. אחד הפצעים כביכול של מלחמת יום הכיפורים הוא כשלון ההנהגה הישראלית בתחילתה. יש לאמר שההנהגה הישראלית התאוששה מהר, תוך 72 שעות, מההלם. מאז כשלה ההנהגה הישראלית עוד הרבה פעמים במלחמות לבנון למשל. אין שום תרופה אנושית לכשלון הנהגה באשר היא. התרופה היחידה היא הנחישות וההכרה בצידקת הדרך של כל שכבות הציבור. דווקא בתחום הזה יש כירסום מתמיד ושיכבת המגן מפני טעויות או כשלונות בהנהגה, שהם בטבע האדם, דקה יותר.
לדעתי חוץ מהזיכרונות הקשים האישיים של חלק מאיתנו מאותה המלחמה והסיפורים האישיים אין לנו לקחים אמיתיים, טבועים בקוד החברתי והפוליטי שלנו, ממלחמת יום הכיפורים. אבל יש בחברה הישראלית פצע עמוק שלא הגליד שכן טבוע בקוד הפוליטי והחברתי של ישראל ומעצב את חברתנו עד היום – "ניצחון" ששת הימים.
עד ששת הימים, ב 1967, חלק גדול מההתיחסות הפוליטית של ישראל נבע מה"אין ברירה". הקריאות להשמדת ישראל מצד העולם הערבי כולו היו גלויות ובוטות. השטח הגאוגרפי, כפי שאמר אבא אבן, היה משול ל"גבולות אושוויץ" והמדינה נאבקה על עצם קיומה. בתנאים האלה החברה המגוייסת, הלכידות הפנימית וההכרה בצידקת הדרך, הגורם הבודד הכי חשוב בהישרדותה של מדינת ישראל, היו במקום אחר הרבה יותר גבוהה, הרבה יותר מובן מאליו, מוטמע הרבה יותר בהתיחחסות האישית.
ב 12/12/1954, ארבעה ימים אחרי שאורי אילן וארבעת חבריו נפלו בשבי הסורי, יורט מטוס זר שחדר למרחב האווירי של ישראל והיה בטיסה מסוריה למצרים, ובו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ דאז משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כבקלפי מיקוח להחלפה בשבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. פייגה אילנית, אמו של אורי וח"כ מטעם מפ"ם, כיבדה את החלטתו של שרת ולא יצאה נגדה. "תעשה מה שטוב למדינה" אמרה פייגה אילנית למשה שרת שבא להבטיח לה שהמדינה "תעשההכל" לשחרר את בנה. אכן חברה אחרת – הכרה אחרת ולא שהיא אהבה את בנה אילן פחות מכל אם עיבריה אחרת.
מלחמת ששת הימים הביאה איתה אפשרויות אחרות. לא כל החלטה היא "אין ברירה" גורלית וקיומית. יש מספר דרכי פעולה אפשריות שכרוכות בתפיסות חברתיות והיסטוריות שאינם נובעים מ"אין ברירה". נוצרה המחלוקת על השטחים שפילגה את העם והשליטה בעם אחר, שונא, שאינו רוצה בנו כאן . מהרגע שיש כמה דרכים אפשריות ממילא ההכרה העמוקה בצידקת הדרך מותנית בשאלה "איזו דרך". אפשר לכתוב עוד המון על הניצחון שיש אומרים מקרב אותנו לאסון - על דבר אחד אין מחלוקת – הפצע נישאר פתוח, זב מוגלה וכרגע אין לו מרפא. אולי כשנדע להתאחד סביב גבולות מוסכמים עלינו כאזרחי ישראל של "מדינה יהודית דמוקרטית" ונדע לפעול בנחישות בלתי מתפשרת ובלתי תלויה להגשמתם יחל הפצע להגליד. אני משער שגם משפט הסיום מעורר מחלוקת עזה וכגודל המחלוקת עומק הפצע – הפצע של 67.
מקובל
השבמחק