השעיר

במידה רבה הסכסוך הישראלי-ערבי- פלשתיני,הוא אסונם של הערבים. שליטים דיקטטורים ודיקטטורים למחצה בנו את הלגיטימיות של שלטונם על תיעול התיסכול כלפי ישראל, לא רק כלפי ישראל גם כלפי "האימפריאליזם", ה"קולוניאליזם", המערב  בכלל וארה"ב בפרט. ישראל סך הכל גילמה את כל הרע על פתח ביתם.  במקום לעסוק ברפורמות מימשליות, במעמד האשה, ביחסי דת ומדינה , באלימות הבין מוסלמית ובין דתית ועדתית ושאר צרות של העולם הערבי היה נוח ובעיקר מועיל לעסוק בישראל.  

משהחלו המהפכות הערביות בתוניסה, בינואר 2011, בלטו בהעדרם הטכסים הקבועים של הנאצות כלפי ישראל ו/או ארה"ב או שריפת דגליהם בפומבי. לראשונה דרשו ההמונים ממנהיגהם תשובות ישירות למצבם העגום ולא הסתפקו יותר ב"אויב הציוני" כמקור כל הצרות הערביות. ריח של אופטימיות שהנה הערבים מתחילים לעסוק בעינינהם ולא לחפש אשמים מתחת לפנס עלה לזמן קצר באוויר. אבל המהפכות הולידו אנרכיה בחלקים גדולים מהעולם הערבי, ווקום שילטוני ובהעדר יכולת אמיתית לפתור את הבעיות המעיקות על הערבים, גם חיפוש אחרי לגיטימציה. אכן יש שתי מקורות היסטוריים לליגיטמציה בעולם הערבי – האסלאם והמאבק בישראל השלובים אחד בשני.  לא שזה חייב להיות כך – קידמה כלכלית יוצקת לגיטימיות לידי נסיכי המפרץ ובמידה מסויימת מהווה את מקור הכוח של בית המלוכה הסעודי, רפורמות ממשליות אמיתיות ובהם צימצום סמכויות בית המלוכה וחיזוק מעמד האשה מחזקים את יציבותו של בית המלוכה המרוקאי אבל מה יש לסורים, למצרים, ללובים ולתימנים למכור לעמיהם לבד מיזע ודמעות לעוד שנים רבות קדימה. ככל שהמהפכות הערביות ממולכדות בשפיכות דמים כמו במיקרה של לוב, תימן וסוריה, ככול שהריבונות מתדרדרת והכלכלה מתרסקת  כמו במצרים וככל שהאסלאם מתחזק ככוח פוליטי כך חוזרת ישראל להיות השעיר לעזעזל האזורי.  אכן כל המנהיגים הערביים מאשימים "ידים זרות" הבוחשות במדינתם - לא פעם ברמז כלפי ישראל אבל לא רק. במצרים לא רק שהשלום נמצא בתהליכי גסיסה אלא ש"סוכני מוסד" כמו אילן גרפל מואשמים בגילוי שהם נשלחו למצרים "כדי לחבל במהפכה", "להסית המונים :נגד השלטון הזמני" ועוד כהנה וכהנה כשהאיסלמיסטים מוסיפים להאשמות כיד הדימיון הטובה.

המהפכות הערביות גם השאירו חלל פוליטי גדול במארג הכוח הבין ערבי. אחמדינג'אד באיראן כבר בונה שנים את הלגיטימציה של איראן לבחוש בעולם הערבי במאבק הניצחי נגד השטן הגדול – ארה"ב, ועוזרו המקומי – השטן הקטן ישראל. ספק אם יש לאיראן מכנה משותף אחר עם הערבים העוינים את השיעה. ספק רב אם ללא האויב החיצוני המדומה ארה"ב וישראל  המשטר האיראני היה מחזיק מעמד. איראן לא הצליחה להוכיח שמאז מהפכה נגד השאה ב 1978 היא הצליחה באמת לקדם את החברה האירנית במונחים של חלוקת משאבים, חינוך, הגינות ממשלית, רווחה כלכלית ומעמד האשה.

לאחרונה הצטרפה תורכיה למאמץ לקטוף רווחים פוליטיים מהחולשה וההתפוררות הערבית  וכמקובל באזורנו היא משתיתה את מדיניות ההגמוניה העות'מנית ואת ההצדקה להתערבותה בעינייני הערבים בשילוב המנצח שבין אסלאם ושנאת ישראל. אין לתורכיה מה למכור לערבים אלא את המאבק בישראל בהובלתה ואת חיזוק האסלאם ככוח פוליטי דוגמת המודל התורכי. כרגע תורכיה ואיראן משחקות על המגרש הערבי כשהם מציבות את עצמם ומשטרהם כמודל לערבים ואת ישראל כהצדקה לשאיפותיהם האזוריות. אם זה ימשך כך תורכיה ואיראן נידונו, זה כבר קורה, להתעמת בינהם מי בעל הבית על המרחב הערבי.

כרגע לא ניראה שהמהפכות הערביות מצמיחות מתוכם מנהיגים חדשניים שמסוגלים להקרין תקווה לעתיד, להתמקד בכלכלה, פיתוח והשכלה ולהתרכז בבעיות הפנים מתוך רצון ולא מכורח המציאות. בתוניסיה עדיין שולטת הפקידות הבכירה מימי הנשיא המודח בן-עלי, בלוב מבילים את הממשל הזמני בני חסותו עד לאחרונה של מועמר קדאפי ובראשם שר המשפטים של קדאפי מוסטפה עבדל ג'אליל, במצרים עדיין שולטת ההנהגה הצבאית של חוסני מובארק ובתימן ממשיך הנשיא לספר, למי שעוד מוכן להקשיב, שהוא עוזב את השלטון "בקרוב". כך או כך יריביו הם ראשי שבטים, לא רפורמטורים של כלכלה ובטח לא דמוקרטים וסוריה עדיין טובחת באזרחיה. בהעדר מנהיגות כזו אין מנוס מעליית כוחו של האסלאם הפוליטי ומחיפוש לגיטמציה בשעיר לעזאזל הישן – ישראל.