כוסות רוח

ביום שיש האחרון ביומן השבוע של ערוץ 2 התקוטטו ערד ניר ורוני דניאל על נושא ההתנצלות לתורכיה. ערד ניר גרס שצריך להתכופך כדי לשרוד ורוני דניאל דיבר על גאווה לאומית. על מה שנהם לא דיברו? על השאלה האם התנצלות בכלל תעזור או שאנחנו משחקים בנידמה לי. אדגיש בתחילת המאמר שאינני מזלזל ביכולת של תורכיה לגרום נזק אדיר לישראל בהרבה מישורים וכי ידידות עם תורכיה חשובה לנו, כך גם הידידות עם מצרים, הסכם השלום עם הפלשתיני ואפילו הידידות עם העם האיראני. לצערי למעשה אין לנו שליטה על ההתפתחויו האסטרטגיות והדברים לרוב לא בידנו.

יש כלל, לצערי, במדיניות הבין לאומית בעידן האסלאם הפוליטי שלאחר המהפכה באיראן, הסכם השלום המצרי עם ישראל ופלישת הרוסים לאפגניסטן, כולם התרחשו ב 1979 - האסלאם ככוח פוליטי ועם מוטיבים אנטישמיים הפך לדומיננטי בכל העולם המוסלמי ולגורם משפיע על כל המדינות הלא מוסלמיות. בעידן הזה שהוא כבר בן מעל ל 30 שנה כל עליה בכוחו של האסלאם הפוליטי באה, בשוליים ובמקום שזה רלבנטי, על חשבון היחסים עם ישראל. זה החל במהפכה האסלאמית באיראן ובניתוק אידיאולוגי מידי של היחסים עם ישראל. זה ממשיך במהפכת תחריר המצרית שכבר ברור בה שללא מפלגת הצדק והחופש, ההתגלמות הפוליטית של האחים המוסלמים, אי אפשר יהיה להרכיב ממשלה במצרים. גם אם הם לא יהוו רוב, בהינתן הפיצול של המערכת הפוליטית המצרית, יהי להם ווטו מעשי על כל מהלך מצרי עתידי. ההתפתחות במצרים דנה את היחסים שלהם איתנו למשהוא שבין הקפאה עמוקה של תהליך השלום, כרסום זוחל בהתחייבויות המצריות שבהסכם, כבילת ידי ישראל בעזה ומהפך אסטרטגי ביטחוני בגבול הדרומי. ישראל יכולה לנסות להזהר, לבקר את צעדיה ולבלוע את תחושותיה ואולי על ידי כך, לזמן מוגבל בלבד, להעט את התהליך. היא לא יכולה לעצור אותו או למנוע אותו לא משנה כמה תתנצל, כמה תהיה זהירה, כמה תבליג על פגיעה באזרחיה. המשבר עם מצרים הוא לדעתי מעבר לפינה, אורב, מחכה לשעתו ומאיים.

כמו במצרים גם עליית האיסלם בתורכיה ככוח פוליטי דנה א היחסים עם ישראל מראש להתדרדרות. ככל שהאסלאם הפוליטי בתורכיה מתבסס, צובר ביטחון וכוח ומחסל כיסי התנגדות של מורשת אתא תורק החילונית מבפנים, כך נשמטת הקרקע האסטרטגית מיחסי הקירבה בין ישראל לתורכיה. המשבר עם תורכיה נבנה ביוזמה תורכית שלבים שלבים, מהראיון המשותף עם שמעון פרס בדבוס בינואר 2009, דרך ההפקה האנטישמית והאנטי ישראלית הבוטה של הטלוויזיה הממלכתית התורכית "עמק הזאבים" באפריל 1999. את משבר המאווי מרמרה יזמו התורכים שלא רק נתנו גיבוי מלא אלא אף הזהירו מראש את ישראל לבל תנסה לעצור את המשט. כל משבר כזה חיזק את את מעמדו של טאייפ ארדואן בתורכיה, הלהיט שם באופן דמגוגי רגשות מוסלמיים, תורכיים ואנטי ישראלים וגימד את האופוזיציה כולל גורמים בצבא התורכי.

מה שגם רוני דניאל וגם ניר ערד שכחו להזכיר בוויכוח בינהם שתורכיה דרשה באופן אולטימטיבי, עוד לפני משט המרמרה, לא רק התנצלות אלא גם ובעיקר הסרה מוחלטת של הסגר הימי על עזה, ושהיא מצבה את עצמה כאחראית על חופש השייט והסדר הימי במזרח אגן הים התיכון. כרגע יש עדנה זמנית בין תורכיה לארה"ב על רקע המשבר בסוריה והמתח עם בת בריתה של סוריה – איראן. אבל כמו עם ישראל היחסים עם ארה"ב היו בהתדרדרות וישובו להתדרדר כאשר המשבר הסורי יהפוך לנחלת העבר בלי קשר לתוצאה.

מעל לתהליך המסוכן מאד לישראל של עליית כוחו של האסלאם הפוליטי מתוך מה שנראה "מהפכות ליברליות" שרויה האדנות האזורית של ארה"ב במשבר קשה. מאז עליית אובאמה לשלטון בארה"ב זיגזגה המדיניות של ארה"ב כמעט לכל כיוון אפשרי, איבדה מיקוד, סתרה את עצמה, הפילה ידידים והמליכה יריבים. אין היום אף גורם במזה"ת, כולל ישראל, שיכול לסמוך ולהשליך את יהבו על ארה"ב. כרגע אין גורם רציני במזה"ת חוץ מהכת הצבאית המצרית שזמנה קצוב ושאול, שעוד "סופר" את ארה"ב, אפילו לא אבו מאזן. כבר אי אפשר להגיע להבנות שאפשר להסתמך עליהם שתמורת מחווה ישראלית לתורכיה ארה"ב תעמוד איתן אחרי ישראל בשפע של נושאים אחרים.

לכן ברור ששני הניצים ניר ערד ורוני דניאל התקוטטו אבל לא הבינו את העיקר – התנצלות לא הייתה עוזרת, בסופו של יום, יותר מכוסות רוח למת.