עושים ילדים

אחד הזמרים, שאיני זוכר את שמו, שהופיע בעצרת המחאה של יום שבת האחרון, בה נאם גם נועם שליט, התראיין למספר כלי תקשורת וסיפר שיש לו חברים שנמנעים לעשות ילד שלישי כי זה יקר מדי – "זו ממש טרגדיה" הוא הוסיף. אני משער שפה ושם אכן אפשר למצוא זוגות שיוקר המחיה מרתיע אותם מעשיית ילדים נוספים או בכלל אבל הנתונים הכלכליים מכל העולם ומכל החברות הם חד משמעיים – עליה ברמת החיים ובהקף ההכנסה הפנויה הם הסיבה העיקרית לירידה ולעצירת הילודה.

מדינות אירופה, שאליהם אנחנו משתדלים להשתוות ושרמת חייהם משמשת לנו כנקודת התייחסות, כבר מזמן נמצאים בתהליך ילודה שלילי ולולא ההגירה ההמונית לארצות אלה האוכלוסייה הילידית הייתה מתכווצת בממדים טרגיים עד כדי אסון כלכלי וחברתי אמיתי. 1.8 ילדים לזוג נחשב המינימום לשמירה יציבה על גודל האוכלוסייה.  בספרד, פורטוגל, צרפת, איטליה יוון וכל מדינות צפון ומערב אירופה הילודה היא הרבה מתחת לרמה המינימלית הנידרשת. לעתים תכופות פחות מילד לזוג. הסיבות היא נשואים מאוחרים אם בכלל, קרייריזם ונהנתנות. מעמד הביניים "המתרסק" לעולם ובאף מקום בעולם לא הצטיין בילודה גבוהה והמעמד העשיר עוד הרבה פחות. החברות היחידות במערב שעדיין יש בהם ריבוי טיבעי של אוכולסיית המקום בניכוי ההגירה הם ארה"ב וישראל. קשה מאד למצוא דוגמאות שהטבות כלכליות אכן עודדו ילודה וכל אירופה עושה היום מאמצים כלכליים אדירים לעודד ילודה כמעט באפס תוצאה. לכן לא כל תחושה ולא כל הגיג הם גם עובדה חברתית ו/או כלכלית – בדרך כלל זה סתם, איך אומרים, פירצוץ. (שלא יובן שאני נגד הטבות לאמהות ביחוד מהשליש התחתון).

עשתה צבא או לא?

באיזו תוכנית שלעולם לא ראיתי בשם "לילה כלכלי" בערוץ 10 שאל איזה מנחה בשם גל שרון שאני לא מכיר את דפנה ליף, ממנהיגות המחאה, האם היא עשתה צבא? (התשובה לא). מכאן החל מחול שדים הזוי. לדעתי השאלה האם משהוא עשה צבא או לא אינה רלבנטית לזכותה להוביל להפגין, למחות ולהתעסק בכל נושא שעל סדר היום הישראלי כולל ביטחון. גם זכותה של דפנה ליף אינה קשורה, מותנת או תלויה בשאלה האם הייתה בצבא. אבל התקשורת ככלל יודעת שיש מושג "זכות הציבור לדעת", שמי שממקם את עצמו בהנהגה כל שהיא צריך לדעת, כך זה תמיד ועם כולם, שיחשפשו בקרביו (במיקרה של ביבי זה גם בקרביים של אשתו) שכל פרט מעברו, לטוב ולרע, סופו להחשף, שבנתונים שיחשפו יעשו שימוש מניפולטיבי מי לטובה ומי לרעה בלי קשר לרבנטיות, זה חלק מעיסקת החבילה של מנהיגות דמדינה דמוקרטית.

כל חסידי התקשורת החופשית, משנני "זכות הציבור לדעת", מי שעשו זאת מאות פעמים לאין סוף דמויות ציבוריות אחרות כדי להשחיר או לקדם את סדר היום שלהם ללא קשר לרלבנטיות, טרחו להגיב, בדרך כלל בזעם, ולהשתלח במראיין עצמו כאילו חילל את המוסד העיתונאי כולו. אין שום סיבה שגורלה של דפני ליף יהי שונה מגורלו של כל מי שצץ בחיינו הציבוריים. כל הזמן אנחנו נתקלים אם ראיונות לתקשורת שעושות "הנחות" או "משפדות" את המרואיין הכל בהתאם לסדר היום של המנחה עצמו, העורך ובעלי העיתון או הערוץ. ההשתלחות המקיפה נגד גל שרון על שאלתו הלגיטימית אם כי לא הממש העיניינית מעידה בעיני שגל שרון נגע לא בעצב החשוף של דפני ליף אלא בעצב החשוף של מדי הרבה גורמים בתקשורת עצמה. אם כל כך הרבה גורמים בתקשורת מתגייסים להסתיר מאתנו פרט על דפנה ליף מחשש שיפגע בדמותה ובמרץ כזה מותר לשאול מה עוד הם מסתירים מאיתנו, מה נחשב בעינהם כל כך מקודש שלציבור אסור לדעת. האם הם מגינים על דפנה ליף או שהם מגינים על סדר היום של עצמם?