מוטיבים של מלחמת דת

אחד מכיווני המאבק בטרור המוסלמי הרדיקאלי מבית היוצר של אל קאעידה הוא להעביר את השיח הפוליטי בין ארה"ב למדינות האסלאם מהזירה האידיאולוגית הדתית והבלתי מתפשרת לזירה המעשית (פרגמאטית) של רווח והפסד מוחשי ומעשי בחיי היום יום, של תן וקח ושל חיה ותן לחיות. אכן, הבחירות בלבנון ב תחילת יוני 2009, באיראן שבוע לאחר מיכן, הבחירות באפגניסטן ב אוגוסט 2009, התבססות הפת"ח בגדה המערבית והבחירות האחרונות בעיראק, שתוצאותיהם התפרסמו ביום שישי האחרון, התאפיינו כולם בחיזוק המחנה הפרגמטי (תועלתני-מעשי), בעליית גורמים על-עדתיים, על-דתיים ולאומיים על פני גורמים אידיאולוגיים מוסלמים ובדעיכת הלהט הדתי המוסלמי הרדיקאלי. המגמה הזו טמנה ועדיין טומנת בחובה סיכוי רב להפחתת האלימות בעולם, להקהיית האידיאולוגיה של אל קאעידה ולחיזוק הגורמים המעשיים העוסקים בתיקון העולם הזה ולא במעמדם בעולם הבא. רק בתורכיה יש התגברות הדרגתית של האידיאולוגיה הפן מוסלמית על פני הלאומיות החילונית התורכית כמורשתו של "אתא תורכ".

ארה"ב של אובאמה זנחה את המחנה המנצח בלבנון "קואליציית ה 14 במרץ" שזכתה ברוב מובהק בפרלמנט הלבנוני, ב 06/06/2009, לטובת פיוס עם סוריה. המחנה, שבבסיסו גישה חילונית, על-עדתית ולאומית לבנונית, המייצג את העם הלבנוני כפי שעלה בבחירות, התפרק וראשיו עלו, מבוישים, לבקש מחילה מבשאר אסאד הסורי המחובר בטבורו למשטר האידיאולוגי הרדיקאלי של איראן ושנחל תבוסה בבחירות הלבנוניות האחרונות. המפגינים הפרגמאטיים באיראן זכו לכתף קרה מברק אובאמה ולהתנכרות מצד הממשל. איראן הפכה לפחות קשובה לרחשי לב עמה, ליותר מוקצנת ויותר דיקטטורית.

המשבר המתוקשר עם ארה"ב סביב ירושלים וחידוש הקו הירוק העלה מיד את רף הדרישות הערבי, המוסלמי והפלשתיני לשיאים בלתי ניתנים להגשמה והעמיקו מאוד את המתח בין ישראל לעולם הערבי. עד כאן ניחא - אך הפסגה הערבית שהתכנסה בלוב ביום שישי ושבת האחרונים גיבשה מכנה משותף מוסלמי – דגש על מוסלמי, שהוביל אותו דווקא האורח האיסלאמיסט הלא ערבי החדש , ראש ממשל תורכיה טאייפ ארדואן. הוא חיזק את הקו של התנועה האסלאמית בישראל ובעולם שאין לישראל שום זכות ואחיזה בירושלים והגדרתה כבירה מאוחדת של ישראל היא "מטורפת". " ירושלים היא משא הנפש של כול מוסלמי ואינן יכולים לקבל שום הפרה של זכויות המוסלמים בעיר או באתרים מוסלמיים" הדגיש טאייפ ארדואן בנאומו בפני באי הוועידה. הרטוריקה נגד ישראל עברה ממושגים מעשיים למושגים דתיים מוסלמיים.

בלי להיכנס לשאלה האם הדרישות של ברק אובאמה הגיוניות, האם השפלת ישראל הייתה הכרחית ומה יחסו לישראל בכלל (אני מאמין שאובאמה אינו אויב ישראל אלא ידיד אבל דרכו שגויה ותפיסתו את המזרח התיכון מוטעית) אובאמה מעורר כעת שדים מרבצם, מתניע תהליך מחודש של חיזוק המוטיבים האסלאמיים הרדיקלים במזרח התיכון על פני תמיכה בגורמים פשרנים, מעשיים ומתונים יותר ומחזק את המחנה הפרו איראני במזה"ת על פני המחנה הפרו מערבי. מדיניותו הפכה לאבן נגף ליציבות מזרח תיכונית והיא מכה חזרה דווקא באלו שרוצים בכנות שלום, רגיעה או לפחות הסדר ביניים במזרח התיכון. יש שתי אפשרויות - או שאובאמה ישנה את מדיניותו, לא מאהבת נתניהו או חיבת ציון אלא מטעמים מעשיים, או שהמזה"ת יקלע לעוד גל אלימות שאת מחירו נשלם אנחנו והפלשתינים אבל הוא מבית היוצר של אובאמה.