יום ראשון, 29 בנובמבר 2009

האצבע אשמה

יש בייננו כמה שחשבו שההשתלחות, לאחרונה, של תורכיה כלפי ישראל נובעת מהתרחקות הדרגתית של תורכיה מהשוק האירופי, שמפנה לה כתף קרה, מהתרחקות ממורשת אתא-טורק של תורכיה חילונית, מהתחזקות הלך הרוח האסלאמי בתורכיה ומחידוש השאיפות העות'מניות להוביל את האסלאם במזה"ת. יש כאלו שחשבו, מסתבר בטעות, שהתהליך בתורכיה הוא רציף, עמוק ואמיתי ולא גחמה מזדמנת.

מסתבר שכולנו טעינו, בכלל זה ישראל אשמה וליתר דיוק האצבע של שמעון פרס. לפי פואד בן אליעזר, בכתבתו של בן כספית במוסף השבוע של מעריב מיום שישי האחרון, 27/11/2009 – התורכים נפגעו מכך שישראל העזה להגן על עצמה בדיוק כשהם תיווכו בין ישראל לסוריה, ועוד יותר נפגעו מכך שישראל עדכנה את מצרים ולא אותם. העובדה שלמצרים קשר טריטוריאלי רציף עם עזה והיא עשויה להיפגע פיזית פשוט לא לעניין. הכי נפגעו התורכים ששמעון פרס הניף אצבע לעבר ראש ממשלתם טאיפ ארדואן ופנה אליו ישירות כשהופיעו יחד בדבוס, ב 29/01/2009, אחרי שראש ממשלת תורכיה הטיח בשמעון פרס "הרגת אנשים! אני זוכר את הילדים שנהרגו על החופים". לפי התאוריה הפואדית החדשה לישראל לא אמור להיות כבוד – כבוד זה משהוא ייחודי לתורכי וכמובן ישראל אשמה שלא הבינה את מושג הכבוד התורכי לאשורו.

לפי התזה החדשה מפי יודעי דבר אין לתורכיה שום מדיניות חוץ - חוץ מלהתחשבן עם ישראל, אין לה שום שיקול דעת חוץ ממה שאנחנו חושבים ניחשב לכבוד התורכי. אין שום דרך להתגבר על הכבוד התורכי, שאולי ניפגע, אלא בהטחה של עלבונות שיקרים במדינת ישראל. סידרת הטלוויזיה ששודרה בערוץ הממלכתי התורכי לרגל חג הרמדאן השנה, בוימה, לפחות שנה מראש, כהכנה אפשרית למפרע לתסריט שכבודה של תורכיה יפגע ושודרה כדי להתחשבן עם האצבע של פרס.

התורכים כמובן, לפי התובנה של פואד, לא אמורים להיפגע מזה שהם הוצגו כחבורת ילדים נעלבת שלא מסוגלת לנווט את תורכיה מול אצבעו השלוחה של פרס. אם זה נכון כי אז הראשונים להתפלץ צריכים להיות דווקא התורכים,

סוף סוף נימצא האשם בהידרדרות היחסים עם תורכיה, לא שיקולים אסטרטגיים ומהפך בדימוי העצמי של תורכיה – כולו האצבע של פרס שהתנפנפה בזמן הלא נכון במקום הלא נכון – שוב היהודים אשמים.


יום שישי, 27 בנובמבר 2009

ניפלט לה


בכנס פעילי הליכוד בבאר שבע, ביום חמישי 11/26/2009 בערב, הגדירה השרה לימור ליבנת את ממשל אובאמה כ"נוראי". ההכרזה חרגה מהמקובל בתקינות הפוליטית וחוללה שערעוריה תורנית ואת גל התגובות המתבקש בקשר ל"ברית האמיצה בין ארצות הברית לישראל, שנמשכת במלואה תחת ממשלו של הנשיא אובמה" כדברי לשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו. השרה לימור ליבנת עצמה מהרה להתנצל ולהתפתל. בסך הכול ברור גם לה שהדברים, גם אם הם נכונים, לא היו צריכים להיאמר.

ראשית יש לציין שהברית האמיצה אכן מתקיימת וממשל אובאמה לא רק קיים אלא גם הגביר את שתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל. גם מתוך חרדה לשלומה וגם מתוך הנחה שתחושת הביטחון של ישראל הכרחית להתקדמות כל שהיא בתהליך המדיני עם הפלשתינים.

אבל בהקשר היותר רחב של המזה"ת ממשל אובאמה הוא אכן "נוראי". כאשר אובאמה נבחר לנשיאות ב 11/2008 היו מגעים מתמשכים על בסיס שבועי עם הפלשתינים. ישראל קיימה מגעים גלויים וחשאיים עם הרבה ממדינות ערב הסוניות המאוחדות בחששם מאיראן. במקביל נמשכה, לדעת רבים לאסונה של ישראל, בניה נרחבת בהתנחלויות בדיוק כמו בכל המגעים הקודמים בין ישראל לערבים.

ממשל אובאמה ניכנס למורכבות המזרח תיכונית כפיל בחנות חרסינה תוך שהוא מנפץ הרבה מהכלים השבריריים בחנות. הצהרתו הנמהרת שיש קשר שליל בין תהליך השלום להמשך הבניה בהתנחלויות ודרישתו האולטימטיבית להקפיא את כל הבניה, כולל במזרח ירושלים, כתנאי ראשוני להמשך המו"מ עם הפלשתינים הציבה רף שאילץ את כל העולם הערבי להתיישר לפיו. הוא הגביר את הדה-לגיטימציה של מדינת ישראל וגרם לכולם לטפס על עצים גבוהים במקום לחפש את המכנה המשותף. אובאמה בא לברך ונמצא מקלל, בא לחזק (בעיקר את אבו מאזן) ונמצא מחליש, בא לזרז ונמצא מעכב., בא לגשר ונמצא מפלגת בה לייצב את המזה"ת ונמצא מערער.

יש לארה"ב הכוח, העוצמה וההשפעה לעצב תהליכים אבל זה לא אומר שיש לה גם את החוכמה. היתרון של ארה"ב שאת מחיר השטויות שלה משלמים בדרך כלל אחרים.

ראה גם - קיבעון המעצמות


יום חמישי, 26 בנובמבר 2009

אלופי הטקטיקה


הודעת ראש הממשלה בנימין נתניהו על הקפאת הבניה ביו"ש, לא כולל מוסדות, ריבוי טבעי ומזרח ירושלים היא צעד טקטי נבון עם מעט שמעות מעשית. ישראל הכירה שבנייה בהתנחלויות היא מכשול למו"מ שעד כה לא הווה שום מכשול וביבי שבר את עיקרון "יתנו יקבלו". מצד שני ארה"ב הסכימה לבניה עקרונית, היה והמו"מ לא יסתייע, בעוד 10 חודשים (אושרי המאמין), גם אצלם יש יסוד של וויתור עקרוני. ישראל ישרה קו עם ארה"ב ולמעשה הצליחה לתמרן את אבו מאזן לפינה (ראה גם - הסרוב של אבו מאזן).


לאלו שמאמינים בארץ ישראל השלמה ההחלטה וודאי מעוררת כעס כי יש בה משום וויתור על זכותנו לבנות בכל מקום כל הזמן. לאלו, כמוני, המאמינים במדינה יהודית דמוקרטית, שלא מוכנים להפקיר את עתיד מדינת ישראל לגחמות ומשברי החברה הפלשתינית, זה עוד צעד קדימה בהכרה שהתנתקות מהפלשתינים, אם צריך גם חד צדדית , היא רק לטובת עתידה של ישראל.

יוסי ביילין התפלא היום בבוקר ב ווי נט "איך האמריקנים הגיעו למצב כזה מטומטם". ובכן לבראק אובאמה יש כריזמה ולארה"ב המון כוח והשפעה אבל זה לא אומר שיש להם גם יותר שכל (ראה עיראק, אפגניסטן ומי שרוצה יכול להוסיף את וויטנאם, ציל'ה סומליה ..... ועוד ועוד).


* שלשום היה יום שלישי – אתמול היה יום חדש – יום רביעי.

שלשום עוד הסתובב אהוד ברק והשמיע לכל מיקרופון את משנתו שישראל צריכה לעשות הכול לשחרר את גלעד שליט. אתמול היה יום חדש, דעות חדשות וכיוונים חדשים. אהוד ברק בראיון לחדשות ערוץ 2 אמר "צריך יהיה לעצור את הגלישה של ישראל במדרון החלקלק, שהתחיל בעסקת ג'יבריל ונגמר בטננבוים ובגופות מלבנון. אחרת יהיו עוד חטיפות" – כפי שזה נראה אהוד ברק אכן הצליח לעצור את הגלישה במדרון אבל רק אחרי שכבר הגענו לתחתית, לנקודה שממנה אי אפשר ממילא לגלוש הלאה. בכל אמת מידה עסקת שליט המתגבשת, אפילו לא יחולו בה שינויים לרעת ישראל, גרועה מעסקת ג'בריל, כאילו אין מחר.

נראה שאהוד ברק, אפשר להגיד כרגיל, לא ממש מתייחס לאמירות שלו עצמו מעבר לרושם הרגעי על המראיין.


יום רביעי, 25 בנובמבר 2009

עושים הכל


במסגרת הכשרת עסקת שליט הצהירו הרמטכ"ל ושר הביטחון שהם "עושים הכול" לשחרר את גלעד שליט. מאז חטיפתו ב 25/06/2006 לא נגרע במאומה, ולו במעט, משהוא מתנאי המאסר של 4,000 אסירי החמאס בישראל. לא בתנאי המגורים, הגישה לטלוויזיה, טלפונים, ביקורים, תנאי מזון ומיקום בית המאסר. רק לפני חצי שנה הודיע שר הביטחון על "הקמת ועדה" שתבחן את הסוגיה – הוועדה לא קמה וממילא לא בחנה את הסוגיה שאינה מצריכה שום ועדה אלא פשוט נחישות החלטה .
פחות מ 24 שעות אחרי הפסקת חשמל מגוחכת בעזה, לאחר שהחמאס הפיץ בתקשורת תמונות של ישיבה לאור נרות (באמצע היום) החליט שר הביטחון לחדש את הזרם. גם הסוגיה הזו לא טופלה במסגרת "עושים הכול" וזרם החשמל, למעט לתקופה קצרה, לא הוגבל באופן משמעותי. למעשה הנושא נזנח.
עוד לפני השימוש באלימות וכוח העניקה ישראל לראשי החמאס חסינות מחיסולים. למרות שהקבינט החליט שלש פעמים להסלים את מסע החיסולים נגד בכירי החמאס לאחר כל גל טילי קסאם על שדרות. בפועל עסק צה"ל, בהנחיית שר הביטחון אהוד ברק, בניסיון לצוד את חוליות היורים עצמם ואת מערך היצור והלוגיסטיקה אבל נימנע במפורש מלפגוע במערך הפיקוד והשליטה של החמאס שלא לדבר על הדרג המדיני.
מאז הוכרזה הפסקת האש בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" לפני 10 חודשים חידשה מדינת ישראל, בהנחיית שר הביטחון, את החלפת הכסף הישראלי ברצועה וחידשה במו ידיה את השליטה הכלכלית של החמאס ברצועה.
לא בהזדמנות הפז של מבצע עופרת יצוקה ולא באף שלב התקיימה פעילות מבצעית שתכליתה לתפוס שבויים לצורך מיקוח. ישראל הייתה צריכה לעמוד בלחץ מבפנים ומבחוץ ולהבהיר לחמאס שהרווח היחיד שהם יכולים להפיק משחרור גלעד שליט זה הפסקת הסנקציות וצייד הראשים שישראל חייבת לנהל אחרי כל מי שהיה מעורב במישרין ובעקיפין בחטיפת ישראלי. בעצם ימי עופרת יצוקה לא אישרו ראש הממשלה ושר הביטחון ביחד את הפצצת בית החולים שיפא בעזה, מטעמים הומניטאריים, למרות שידעו שהנהגת החמאס כולה מסתתרת במרתפיו. אכן השיקולים ההומניטאריים נכונים ובמקומם מה גם שערכם של ראשי החמאס כמתים בטל מול ערכם כחיים.
למרות זאת כמעט בל יאומן שמרחב היצירתיות של שני האהודים נע בין הפצצה מחריבת כול לבין אפס מעש ובתווך אין כלום. שפע היחידות המיוחדות, שפע האמצעים והניסיון המבצעי העשיר של צה"ל, שכמעט ואין שני לו בעולם, לא הצליחו לייצר שום רעיון חוץ מהפצצה.
הנהגת החמאס, ולו בחלקה, בשבי ישראל הייתה משנה את תוצאות המבצע הכושל לבלי הכר. סביר שהמו"מ על שחרורו של גלעד שליט היה כבר במקום אחר לגמרי. מהעובדה שהחמאס השתמש בבית חולים כמפקדה ראשית אפשר היה לעשות מטעמים תקשורתיים ומעמדו של החמאס, שראשיו שבויים בידי צה"ל היה למשל ושנינה. צה"ל כבר השתלט בעבר על בית חולים פלשתיני כדי לשלוף ממנו מבוקשים בבית לחם ב 2004 ובשכם שם עצר 5 מבוקשים בכירים בתוך בית החולים, מתחזים לחולים. אכן "עושים הכול".
יש מימרה האומרת "אם יש רצון - תמצא הדרך" לחמאס יש רצון לחטוף ישראלים וסופו שימצא את הדרך לישראל אין רצון ויכולת לשלם את מחיר החטיפה האחרונה ושאיפה אמיתית למנוע את החטיפה הבאה ולכן גם לא תמצא הדרך, לפחות לא בעידן מר ביטחון אהוד ברק. למעשה הם, ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל עשו ועושים כמעט הכול להנצחת שביו של גלעד שליט ולהעלאת מחירו לרמות בלתי אפשריות להפיכת החטיפה לאירוע אסטרטגי ולביזיון מדינת ישראל. אז, כמו שאומר נחמיה שטרסלר בטלוויזיה תוך שהוא מורה עלינו באצבע – שלא יעבדו עליכם !!!


ראה גם - אין מחר


יום שני, 23 בנובמבר 2009

אין מחר


הסמנים מראים שעסקת גלעד שליט מתקדמת במהירות אל סופה. כנהוג במקומותינו יש לצפות ל"כיפופי ידיים" של הרגע האחרון אבל נראה שכרגע שני הצדדים מעוניינים בעסקה. רוב התומכים בעסקה מתמקדים בסבלו האישי של גלעד ובחובת הממשלה לעשות ככל יכולתה להחזיר את חיילי צה"ל בשלום. מערכת הטיעונים שלהם, אופק ההתייחסות והאחריות מסתיים ויסתיים ברגע שגלעד שליט יחזור הביתה. אבל האחריות של הממשלה היא הרבה מעבר לאותו הרגע, הרבה מעבר לחייל גלעד שליט.
לממשלה אחריות למנוע מיקרים נוספים, למנוע אבדות בניסיונות חטיפה נוספים שיהיו גם אם יכשלו, למנוע פגיעה באזרחי ישראל על ידי משוחררי העסקה באופן ישיר ועל ידי מי מאויבנו שיקבלו עידוד מהעסקה ויאחזו ביומה משל עצמם.
נחשון וקסמן, שנחטף ב 09/10/1994, סרן ניר פורז שנפל בניסיון השחרור, עומר סוועד, עדי אביטן וחיים אברהם שנחטפו ב 07/10/2000 בהר דב, שני החיילים סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר שנפלו באירוע חטיפת גלעד שליט ב 25/06/2006, אהוד גולדווסר ואלדד רגב שנחטפו ליד זרעית, ב 12/07/2006, ועשרת החיילים הנוספים שנהרגו באותו יום מר, הם כולם קורבנות ישירים של עסקת ג'יבריל הידועה לשמצה 1985. לצידם ניתן למנות את חיילי צה"ל שנהרגו בניסיונות חטיפה שכשלו כמו חמשת חיילי צה"ל שנהרגו ב 12/12/2004 בפיצוץ מנהרת תופת מתחת למוצב צה"ל במעבר רפיח בפיגוע שכל המומחים מסכימים היה ניסיון חטיפה כושל, אחד מני רבים של, חיילי צה"ל. זאת מבלי להזכיר את האזרחים שנהרגו במישרין ובעקיפין על ידי משוחררי עסקת ג'יבריל.
בעסקת ג'יבריל שחררה מדינת ישראל 1100 אסירים, מתוכם 78 עם "דם על הידיים" כולל קוזו אוקמוטו, תמורת שלשה חיילי צה"ל. בעסקת שליט התחייבה ישראל לשחרר בסופו של יום 1000 אסירים, 450 ישוחררו רק בגל הראשון תמורת חייל אחד!.
עסקת שליט, גם אם בצידה ישוחררו גם מאות אסירי פת"ח כדי להמתיק את הגלולה לאבו מאזן, לא יכולה אלא להיזקף לזכות החמאס, לדרך ההתנגדות החמושה וחטיפת החיילים ומכה נוספת לאבו מאזן, שכולם כל כך רוצים לחזקו ויש המאמינים שדרכו היא דרך השלום. את התהליכים המדיניים והצבאיים שעסקת שליט תחולל אי אפשר להעריך מראש באופן מלא אבל אפשר לקבוע בסבירות רבה שבטחונה של מדינת ישראל, במשתמע חיי חייליה ואזרחיה, יפגע באופן מהותי.
נכון, הפגנות הסולידריות למען ובזכות גלעד שליט חיזקו את החברה הישראלית מבפנים אלא שגלעד שליט ופרשת שחרורו תשכח בתוך כמה חודשים, ההשלכות השליליות ימשכו שנים. אם שכחנו גלעד שליט נחטף 21 שנה אחרי עסקת ג'יבריל, כתוצאה ישירה מהעסקה. את ההתלהבות משחרור אסירנו אז, בעסקת ג'יבריל, כבר שכחנו מזמן. האויב עדיין זוכר את הלקח ואת המשמעות.
אם יש רצון תמצא גם הדרך. יש לחמאס לחיזבאללה ולדומיהם את כל הסיבות שבעולם להצליח בעוד חטיפה. היכונו לחטיפה הבאה!

יום ראשון, 22 בנובמבר 2009

אז מה עושים?


אתמול, יום שבת 21/11/2009 בשעה 17:45 ראינו בן כספית ודנה וייס את בני בגין בערוץ 2. בני בגין אדם עם יושרה, הגינות ותפיסת עולם מגובשת לא נפל לאף מלכודת שניסו המראיינים לטמון לו. הם, שעיקר מעייניהם בעוד כותרת למחר בעיתון ניסו להוציא בכל הכוח איזו מילת ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, איזה כעס על דרכה ההססנית של הממשלה או משה שמכונה "תהליך, השלום".
לבני בגין יש כבוד מלא לכל אדם, הוא חף מגזענות ודמוקרט מלא בכל רמח אבריו, יש לו שליטה מלאה ביחסים בייננו לפלשתינים, זיכרון מופלא ויש לומר שדרכו וטענותיו הוכחו כנכונים פעם אחר פעם. אפילו בוגי יעלון, אז ראש אמ"ן, שפסל כגחמה פוליטית שאינה ראויה להתייחסות את נאום יוהנסבורג, מ 10/05/1994, של יאסר ערפאת שבו דיבר על תורת השלבים שבה הסכם אוסלו הוא השלב הבא עד ' החזרת כל האדמות השדודות', לאחר שבני בגין הציג בפניו את הקלטת המלאה של הנאום, נימצא היום בצד של בני בגין. בני בגין, ששני המראיינים חיפשו אצלו זוטות, הצליח לתמוך את טענתו שפני אש"ף אינם לשלום בשלל עובדות מוצקות ושאינם ניתנות לערעור.רק דבר אחד לא הצליח בני בגין לעשות, להציג תוכנית מה עושים הלאה, כיצד מתמודדים עם החזון של מדינה שהיא גם יהודית, גם דמוקרטית וגם שווה לכל אזרחיה ערבים כיהודים. כיצד מרבעים את המעגל של זכותנו על ארץ ישראל, שליטתנו בעם אחר שאינו רוצה בנו ואינו רוצה להשלים איתנו וכיצד נצליח להשאר על אף הכל מדינה דמוקרטית. רק דבר אחד לא הצליחו העיתונאים ה"בכירים", העסוקים בחיפוש כותרות בענייני מי נגד מי לשאול – בני בגין, אז מה התוכנית שלך אם, כדבריך, השלום לא אפשרי. מאחר שהשאלה לא נשאלה אפשר לומר שהראיון הוחמץ מפני שאם בני בגין לא עוסקים ברכילות אלא במהות. את זה בכירי עיתונאינו לא למדו וספק אם אי פעם ילמדו. לדידם אין חיים מחוץ לביצה.

יום חמישי, 19 בנובמבר 2009

מזל טוב – השלום מגיע


היום התפרסמה במעריב תוכנית השלום החדשה מספר מי יודע של צוות השלום הישראלי היצירתי ברק ופרס. לפי התוכנית.

א. תוקם מדינה פלשתינית זמנית על 60% משטחי הגדה – רעיון שהפלשתינים דחו מכל וכל מספר פעמים בעבר.
ב. תינתן ערבות אמריקאית לפלשתינים שהמו"מ יסתיים בתוך זמן מוקצב ומוגדר. רעיון שעד היום התגלה תמיד! כגורם מכשיל בכל משא ומתן עם הפלשתינים
ג. תינתן ערבות אמריקאית לישראל שהפלשתינים יכירו רשמית ובכתב, בסוף המו"מ, בזהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם הפלשתינים אכן יסכימו לכך לא ברור למה היחסים בינינו התדרדרו עד הלום - אפשר היה כבר להגיע לשלום מזמן.

במישור היחסים הדו צדדי בינינו לפלשתינים התוכנית הזויה ודומה שנכתבה על ידי צוות חייזרים ממערכת אלפא קנטאורוס. בכל אופן חשיבותה רבה ליחסים הבינ"ל של ישראל עם העולם התופס את הסכסוך כסכסוך נדל"ן על שטחים ולא כסכסוך על עצם קיומה של מדינת ישראל.

א. היא יוצרת יוזמה ישראלית המאלצת את העולם להגיב ולהתייחס אליה ומציבה בפני הפלשתינים את הדילמה לקבל את מה שסירבו עד כה או לנמק מה רע במדינה זמנית על 60% מהשטח.
ב. היא מחזקת את התובנה העולמית, הלא קיימת עדיין, שליבת הסכסוך היא הסירוב הפלשתיני להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ומאלצת את הפלשתינים להסביר את הסירוב, שמשמעותו המעשית הסרת זכות השיבה מהשולחן.
ג. היא תעסיק את ממשל אובאמה בארה"ב ואת העולם עוד כמה שנים טובות אלא שהפעם, במידה רבה יותר, מהזוית הישראלית.

יום שני, 16 בנובמבר 2009

יותר עדיף הסדר קבע (יותר עדיף ימות המשיח)



אכן צודקים כל האומרים שהסדר עם הפלשתינים המבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית "יותר עדיף" כלשון העם. מעל למאה ניסיונות, מאז 1919, נכשלו כולם, ברגע האמת, כאשר הפלשתינים, שב 1919 עוד התייחסו לעצמם כחלק מסוריה "שאם", נדרשו לאיזו הכרה בריבונות יהודית בארץ ישראל. בין אם היה מדובר בוועידת לונדון מ 1938, תוכנית החלוקה מ 1947 או הצעות אולמרט מ 11/2008.
הניסיון כבר היה צריך ללמד אותנו שהסדר עם הפלשתינים, ללא זכות השיבה, המבסס את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי משול לביאת המשיח – יותר עדיף אבל לא אפשרי בימינו.
עד כה דיוני השלום האין סופיים לא היו אלא מבחינת גרירת זמן שחיפתה על העדר החלטיות וחזון של ממשלת ישראל מצד אחד ומצד שני יצרה את החלל הפוליטי ואת מסגרת הזמן לאלו המאמינים בארץ ישראל השלמה, להגשים, עקב בצד אגודל, את משנתם המדינית כשהם גוררים אחריהם את כל עם ישראל למחוזות שרובם לא רוצים לשהות בהם.

"יותר עדיף הסדר קבע" אינו פתרון אלא נוסחה המובילה לשום מקום ולהתחמקות מהכרעות קשות.

ישראל חייבת לעצב מדינית שביסודה ההנחה שהסדר קבע בלתי אפשרי אלא בימות משיח. ישראל צריכה ליזום ולעצב תהליך שמחזק את זהותה היהודית דמוקרטית של ישראל, שמגביר את הלגיטימיות של ישראל בעולם, שכלולה בו תורת לחימה מתאימה לאיום המתפתח מהשטחים, שמנתק אותנו מהפלשתינים ככל הניתן וגם מאפשר להם להגשים חלק משאיפותיהם (אותו חלק שלא עוסק בהשמדת ישראל) ובעיקר הסדר שאינו תולה את עתידה של ישראל בגחמות הפלשתיניות.. למרות שזה לא פופולארי את ההסדר הזה ישראל תצטרך, כנראה, לעצב חד-צדדית.

יום ראשון, 15 בנובמבר 2009

הבלוף של עריקאת


הראיון המדהים שנתן אבו מאזן לוושינגטון פוסט, שפורסם ביום שישי 29/05/2009, הוכתר בכותרת "משחק ההמתנה של עבאס". אבו מאזן התעקש בראיון שהפלשתינים לא צריכים לעשות דבר, ש"מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית דווקא בכלל לא רע ... האנשים שם מקיימים חיים נורמאליים" ולכן אין לו אלא לחכות להצעות הישראליות בסבלנות. הראיון ניתן תחת התחושה, המגובה בהצהרות הראשוניות של נשיא ארה"ב ברק אובאמה, שהנה ארה"ב תאכוף על ישראל בקרוב ומייד את גבולות 67 כתנאי להתחלת המשא ומתן ללא כל מחיר מצד הפלשתינים. אבו מאזן מיהר לתפס על העץ הגבוה ולמרות גילו וניסיון החיים שלו. הוא שכח שההיסטוריה לא מחכה לאיש ומשאירה בצד את מי שממתין לה והפוליטיקה תמיד הפכפכה ( ראה גם - קיבעון המעצמות ).
פסגת הנזיפות של אובאמה בכינוס העצרת הכללית של האו"מ בניו יורק, בתחילת ספטמבר השנה, הייתה יקיצה מכאיבה לפלשתינים. אבו מאזן ניקלע למלכוד הבטחתו שלו לא לקיים שום מו"מ עם ישראל בטרם תוכרז הקפאה מוחלטת של הבניה הישראלית מעבר לגבולות 67. במרוץ על אהדת הציבור הפלשתיני מול החמאס לא הייתה לו גם שום ברירה אחרת.
בעוד שראש הממשלה ידע לנגב את הרוק, לטעון שזה גשם, לחדש את המגעים עם ממשל אובאמה וליצר סוג של דו שיח חדש כשבידו עדיין קלפים פתוחים להמשך המשחק הסתגר אבו מאזן בעלבונו ואכזבתו.
מאז ספטמבר 2009 מתפתלת הפוליטיקה של הרשות הפתחווית ברמאללה (להזכירנו שיש גם רשות חמאסית בעזה) בהנהגתל אבו מאזן בניסיון נואש "לשבור את הכלים". בתחילה הכריז אבו מאזן על "בחירות חדשות" לנשיאות הרשות בתקווה להלחיץ את החמאס ולזרז פשרה בין שני המדינות הזמניות של פלשתין. הניסיון לא זכה אלא לקיתונות של לעג ולהבהרה מצד החמאס שאבו מאזן יכול, אולי ותחת כידונים ישראלים, להיבחר לנשיא רמאללה ולא יותר. הניסיון הנואש השני היה ניסיון ההתפטרות שלו, לא הראשון, מראשות פלשתין בתקווה שהעולם וישראל יחושו להצילו תמורת אתנן מתאים, התגובה הכמעט אדישה של העולם ואפילו של החברה הפלשתינית בגדה המערבית הוציאה את הרוח גם מהמהלך הזה. אתה בא המהלך הבא לאיים בהכרזה חד צדדית של הפלשתינים על מדינה משלהם בגבולות 67.
צעיב עריקאת, שהאמת אינה שגורה על פיו, הכריז ביום שישי האחרון 14/11/2009, שהרשות בודקת את תגובות העולם למהלך שכזה. ברור שמהלך חד צדדי פלשתיני יזכה לתמיכה נרחבת אבל לא מלאה. כל עוד הסכסוך עם החמאס חי ובועט ההכרה הערבית תהיה חלקית בלבד. הצעד יכול לשמש תקדים לאין ספור קבוצות אתניות בעולם שעשויות לחקות את המעשה הפלשתיני, למשל הכורדים בעיראק, האבחזים בגרוזיה, הבלוצים בפקיסטן ואיראן, וכו'... ויש בעולם רתיעה מהכרה מדינית מלאה בצעדים כאלו.
הכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית שומטת את רוב כלפי המיקוח של הפלשתינים בסוגיית זכות השיבה – הרי אבו מאזן עצמו אמר באותו ראיון המוזכר לעיל שהוא סירב להצעתו הנדיבה של אולמרט מפני שהיא "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל" חד וחלק. עד כה כרכו הפלשתינים והצניעו את זכות השיבה בתוך תהליך השלום הכללי.
בחברה הפלשתינית יש אכן מחלוקת בין סלאם פאיד, ראש הממשלה שאינו חבר פת"ח או בוגר תוניס, המאמין בהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית בעיקר מפני שהוא לא מוכן לשעבד את עתיד הפלשתינים לזכות השיבה. אבל מקור כוחם של זקני תוניס המנהלים את הרשות הוא זכות השיבה שבלעדיה כבר יכלו להגיע למדינה משלהם מזמן - לא חד צדדית אלא מוסכמת על כולם. זקני תוניס ובראשם אבו עלא, כבר הביעו דעתם שחזון שני המדינות (הם לעולם לא דיברו על שני עמים) כבר אינו תקף והמסלול הפלשתיני צריך להיות חזון מדינת כל אזרחיה על כל פלשתין. וודאי שהכרזה חד צדדית על מדינה פלשתינית בגבולות 67 תיצור בעיות רבות לישראל אבל תסיר מהשולחן את חזון מדינת כל אזרחיה על כל פלשתין או את חזון זכות השיבה ותכיר, במשתמע, בזכותה של ישראל על שאר השטח. ספק גדול אם זה אכן האינטרס הפלשתיני. לכן אפשר להתייחס לכל הרעיון כעוד בלוף של צעיב עריקאת

יום שישי, 13 בנובמבר 2009

מבין בדמוקרטיה


סוגיית היועץ המשפטי לממשלה מורכבת. אין בעולם ולו דוגמא אחת של יועץ משפטי לממשלה איזו שהיא שהמלצתו מחייבת מצד אחד ומצד שני הוא גם ראש התביעה הכללית ובידו גורלם המשפטי והאישי של אותם חברי ממשלה שצצו נגדם חשדות כל שהם. ברצותו יאריך את החקירה, ימליץ כך או אחרת, או יגנוז את החקירה וכבר היו דברים מעולם בישראל.
הפרדת הסמכות בין היועץ המשפטי לממשלה שהמלצתו תישאר מחייבת ובין התובע הכללי, שאינו קשור לממשלה ולפעילותה, אך משפיע מאד, במקרים לא מעטים על גורלם האישי של קברניטי המדינה היא ממש מתבקשת מעליה וצרובה בהיגיון מינהלי ומוסרי ברור.

נשמעו הרבה טענות על "פגיעה בדמוקרטיה" ומינויים פוליטיים אבל לא הצלחתי לשמוע אפילו הנמקה עניינית אחת. יתכן שטענתו של מני מזוז באיזה כנס שתוכניתו של שר המשפטים לפצל את סמכות היועץ מסמכות התובע הכללי "אינה רצינית" היא אכן נכונה אלא שמני מזוז לא טרח לנמק לבד מאמירה כללית שיש שם (בתוכנית של שר המשפטים) אין ספור "בעיות לא פתורות". טענה משרדית מנהלתית שאינה מתייחסת לעיקרון הפרדת הסמכויות עצמו. ניתן לשער ששר המשפטים פתוח לדיון ענייני באותם סוגיות "לא פתורות" כלשונו.

ברגע שהיועץ המשפטי השתלח בתקשורת וטען, אתמול יום חמישי 11/12/2009, ש"עיתונות לא דמוקרטית ולא אובייקטיבית וזה מצב מסוכן" הוא משתמש בטיעון הנצחי של כל העריצים למיניהם מאז יש עיתונות חופשית הנאבקת על מעמדה מול נטיות העריצות הקיימות בכל שלטון ובכל חברה – חופשית ככל שתהיה. אכן העיתונות לא אובייקטיבית, כמו שאף מסכת טיעונים והצגת דברים אינה יכולה להיות אובייקטיבית. העיתונות גם אינה ולעולם לא הייתה דמוקרטית למרות שתפקידה בדמוקרטיה הוא חיוני ואי אפשר בלעדיה – כן העיתונות היא חלק מחופש הדיבור וידוע לכל שאיננו אוהבים חלק גדול ממה שאומרים עלינו. אם זו הבנתו של מני מזוז בדמוקרטיה מותר לנו לפקפק בכל טענה שבאה מפיו בשם הדמוקרטיה.

הערה אחרונה – לחשוב שאהוד ברק מתנגד לפיצול סמכות היועץ כי הוא מודאג מאיכות הדמוקרטיה בישראל זה פשוט עלבון לאינטליגנציה.

יום חמישי, 12 בנובמבר 2009

הספין של כולם


איראן נמצאת בתנופה אסטרטגית במזה"ת. זרועותיה נוחלות הצלחה אחר הצלחה בלבנון, בעזה, בתימן במערכת היחסים הבינ"ל המתבטאת בחיזוק הקשר עם תורכיה, במסמוס הדיונים על תוכנית הגרעין האיראנית ובהידוק הברית האסטרטגית עם סוריה. כרגע לא ניראה שניתן לעצור את דרכה של איראן לגרעין אלא בפעולה אלימה, שאין מי שיבצע אותה. ניראה שלחופש הפעולה האיראני יש אופק לפחות עד שהמשטרים בארה"ב, אירופה, רוסיה וסין יתעשתו וישדרו מסר ברור. כרגע זה לא ניראה באופק.
שטח רמת הגולן הוא כ 0.6% מסוריה רבתי, מספר הפליטים מהגולן החיים בסוריה לא ברור כי רובם כבר התאקלמו בחייהם החדשים ובכל מיקרה הוא זניח. אין בגולן משאבי טבע ואין לרמת הגולן חשיבות חומרית לסוריה אלא חשיבות מדינית ויוקרתית בלבד. סוריה גיבשה ומגבשת את הנרטיב הלאומי ואת הצדקת הקיום של המשטר סביב החזרת הגולן. הגולן בידיים סוריות יאבד בתוך זמן קצר את משמעותו והלגיטימיות של המשטר הסורי תפגע.
ככל שאיראן מתעצמת וארה"ב מגמגמת - התמורה האסטרטגית של סוריה מתהליך משמעותי עם ישראל היא שלילית. אם האופק המזה"ת הוא של מעצמת גרעין איראנית המטילה את אימתה על סביבתה אין ולא יכול להיות לסוריה שום אינטרס לקפוץ מהעגלה האיראנית רגע לפני הניסוי הגרעיני האיראני הראשון. נדמה לסוריה שמתחת למטריית הגרעין האיראני כושר המיקוח שלה יגדל במונים וקיומה של ישראל יהיה, ממילא, מוטל בספק.
למרות שצודקים אלו בישראל הטוענים שכדאי וצריך לשלם לסוריה מחיר יקר עבור נטישת הציר האיראני (קרי רמת הגולן כולה) טענתם אינה רלבנטית למצב האסטרטגי שבו הרווחים האסטרטגיים הגדולים של סוריה נובעים מהקשר שלה עם איראן ומהחיזור המערבי אחריה לנטוש את איראן. טענתם הופכת ללא נכונה ברגע שמרוץ הגרעין האיראני ייעצר או ייבלם מסיבה כל שהיא. אז יימוג גם, ממילא, המעמד האסטרטגי "המיוחד" של סוריה.
סוריה מרוויחה הכי הרבה מהצהרות על "שלום" כ"בחירה אסטרטגית" בתנאי שישראל תממש את "פיקדון רבין" הווירטואלי ותוותר על הגולן מראש כאשר סוריה כבר הכריזה שהקשר עם איראן בלתי ניתן לניתוק.
ישראל נוהגת נכון שהיא משבצת את המילה "שלום" בכל הצהרה וקוראת במקביל לסוריה לחזור לשולחן "בלי כל תנאים מוקדמים" כפי שכל ראשיה נוהגים להכריז מעל כל במה ובכל הזדמנות. אתמול, יום רביעי ,11/11/2009, היו אלו שמעון פרס בברזיל ובנימין נתניהו בפריז ושלשום אהוד ברק בוושינגטון. ההצהרות נועד לרצות אוזניים מערביות ותו לו.
ניראה שמצג ה"שלום" עם סוריה הוא ווירטואלי לחלוטין. הסדר עם סוריה אינו אפשרי בשום מצב כל עוד איראן הולכת מחיל לחיל, משטרה מתבסס והלגיטימיות שלו מתרחבת. מי שרוצה בעולם באמת שלום עם סוריה חייב קודם לבלום את איראן.

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

הסרוב של אבו מאזן



ביום רביעי 27/05/2009 נתן אבו מאזן ראיון באנגלית לג'קסון דיהל, עורך החדשות של הוושינגטון פוסט, בנוכחות עמיתו פרד הייאט, במלון ריץ-קרלטון בוושינגטוןן. הראיון הוקלט ותשובות אבו מאזן נאמרו בנוכחות שני אנשים. לאחר פרסומו, ביום שישי 29/05/2009, לא באה שום הכחשה או הסתייגות לדברים שנאמרו מפי ראש הראשות עצמו. שום טענה שהדברים לא הובנו, הוצאו מהקשרם, נאמרו על ידי מי שלא מוסמך, שהתרגום שובש או שהדברים נאמרו לקהל יעד ביתי כדי לרצות אותו לא הועלתה במקרה הנ"ל. הראיון הוא המסמך האוטנטי המקורי והאמיתי ביותר האפשרי לגבי העמדה הפלשתינית העכשווית מפי ראש הרשות עצמו הנחשב למתון. לראיון התייחס כבר בן דרור ימיני ממעריב במאמר שפורסם בסוף שבוע ביום שישי 19/06/2009 – כ"ה סיון תשס"ט.

אבו מאזן, לא נציג ישראלי משוחד וחד צדדי, הסביר שעל פי הצעת ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, מספטמבר 2008, ישראל הייתה מוכנה להעביר לפלשתינים 97% משטחי הגדה, להכיר עקרונית בזכות השיבה, לקלוט כמה אלפי פליטים ולאפשר מעבר בטוח לעזה. אבו מאזן לא התחמק וקבע שהוא סירב להצעה מפני "שהפערים נשארו גדולים" להגדרתו (אגב ספק עם הצעה כזו הייתה עוברת בציבוריות הישראלית אבל אבו מאזן לקח את הכישלון על עצמו ובכך פטר אותנו מההתלבטות). ההצעה, למי שיודע לקרוא מפה או היה בסוד העניינים, הייתה כרוכה בפינוי של לפחות 60 אלף מתנחלים. במקום לעסוק בשאלה אם מותר לבנות גן בשילה הייתה ישראל, לו קיבל אבו מאזן את ההצעה, עוסקת בפינוי כל שילה כולל עלי, מעלה לבונה ועוד ישובים רבים אחרים, אולי לאסונה.

אבו מאזן גם טרח לסתור את דברי שלוחו הנאמן צעיב עריקאת שהסביר שההתנגדות להכרה במדינת ישראל כמדינה הלאום היהודי היא שאין תקדים להגדרת מדינה על פי זהותה הדתית בלבד. אבו מאזן קבע מפורשות כי הכרה כזו "תמנע שיבה המונית של פלסטינים לישראל" חד וחלק. לא צריך שום פרשנות כדי להבין שאבו מאזן מתנגד נחרצות לרעיון של שתי מדינות לשני עמים.

בהתייחס למצב הפלשתינים בשטחים אמר אבו מאזן ש"מצבם של הפלסטינים בגדה המערבית דווקא בכלל לא רע ... האנשים שם מקיימים חיים נורמאליים" ולכן אין לו אלא לחכות להצעות הישראליות בסבלנות. שוב מוצגת עמדה גלויה הסותרת את הטיעון הפלשתיני הקבוע שמחסומי צה"ל הרבים, שחלקם אכן גם מיותרים, ממררים לעם הפלשתיני את החיים ומונעים את פריחת הכלכלה הפלשתינית. כנראה שלמחסומים השפעה שלילית על החברה הפלשתינית והתפתחותה, אבל לפי דברי אבו מאזן עצמו, אם כך כי אז בשוליים בלבד.

מה עשתה ההסברה הישראלית עם הראיון המאלף והיחיד במינו, אם אותה הזדמנות נדירה להציץ לנפש הפלשתינית דרך עיני העומד בראשה ובלי כחל וסרק – ובכן כלום. המאמר שהיה אמור להיות מופץ לכל בעל השפעה, חבר פרלמנט ושר בעולם המערבי, נישאר אפיזודה כמעט זניחה של ראיון כמעט נשכח. המאמר ומובאות מתוכו היו צריכים לככב בכל מפגש מדיני או ראיון של אישיות ישראלית לתקשורת הזרה בהקשר של הסכסוך, מראש הממשלה ושר החוץ ועד אחרון הדוברים בשגרירות מולדבה. בפועל ספק אם הם בכלל יודעים על המאמר ותוכנו וכו'....

נושא ההסברה של ישראל תמיד לוקה בחסר. כמקובל במערכות הפוליטיות האשם הקבוע הוא התקציב ואולי העדר ברור של סמכות. כך לפחות עלה מדיוני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת מ- 10/05/2009 – ט"ז אייר תשס"ט. ובכן הבעיה בהסברה הישראלית היא לא הכסף והתפקידים אלא השכל הישר, הפשוט וקורטוב ממה שקרוי יצירתיות.

דני רשף

למי שמעוניין במאמר עצמו. ראה וושינגטון פוסט - מאמר

יום שלישי, 10 בנובמבר 2009

עלילת אנקרה



תוכניות טלוויזיה כמו זו ששודרה בטלוויזיה התורכית המתארת את חיילי צה"ל כרוצחי ילדים בכוונה ובדם קר אינה חדשה במזרח הערבי. כמותה שידרו בכל הטלוויזיות הערביות בעבר. אבל, להבדיל מתורכיה, דאגו מנהיגי ערב המתונים להרחיק עצמם מהעלילה. נשיא מצרים היה משתמש בערכינו הדמוקרטיים כדי להטיח בנו שאין לו שליטה בתקשורת ושאין לו יכולת להגיד לטלוויזיה מה לשדר. למרות שהיה ברור שנשיא מצרים מיתמם הרי לא יכולנו לדרוש ממנו להיות "לא דמוקרטי" כביכול. יחד עם זאת נשיא מצרים עצמו לא עסק בעצמו בהסתה נגד ישראל.
במקרה של עלילת אנקרה ראש ממשלת תורכיה טאיפ ארדואן עצמו, בביקור בדובאי ביום שני האחרון, האשים את ישראל ב"הפצצת ילדים פלשתינים בפצצות זרחן". עלילת אנקרה אינה אלא המשך ישיר מדו"ח גולדסטון, פרשת מוחמד א דורה, הפרוטוקולים של זקני ציון ועלילת דמשק. עמדתו הפומבית של ראש ממשלת תורכיה היא משמעותית בתהליך המתמשך של דה לגיטמציה למדינת ישראל המקבל מימד של איום אסטרטגי אמיתי.
התפנית התורכית אינה טקטית אלא אסטרטגית. כחלק מנטישת מורשתו של כמאל אתאטורק - חילוניות עם הפנים לאירופה, חזרה טורקיה, בהנהגת המפלגה המוסלמית ,לפאן עותמניות מוסלמית עם הפנים למנהיגות מוסלמית ומזרח תיכונית. מנהיגות שאינה מתיישבת עם ידידות עם ישראל. יתכן שהמכשולים הבלתי עבירים בצירוף תורכיה לאיחוד האירופי האיצו את התהליך אבל התאסלמותה מחדש של תורכיה היא חלק מההקצנה של כל העולם המוסלמי – כדי רבע מהאנושות.
היחסים עם תורכיה היו מושתתים על שילוב אינטרסים עם הממסד הצבאי התורכי, שאיבד את עצמאותו ואולף לחלוטין על ידי הדרג המדיני. הממסד הביטחוני היה מעוניין בטכנולוגיות הצבאיות הישראליות. התפנית בתורכיה הורידה מעל סדר היום את האפשרות שתורכיה תוכל להיות שותפה, בעתיד הנראה לעין, לטכנולוגיות היותר סודיות של ישראל מהחשש המאוד מוצדק שתורכיה תעביר את כולו או מקצתו לאיראן וסוריה, אתם יש לתורכיה יחסים הולכים ומתהדקים.
מדיניות ההסברה של ישראל, גם בנושא דוח גולדסטון, מתבססת על מגננה הסברתית. הדו"ח מעוות, מקורותיו עוינים את ישראל ונתוניו לא בדוקים והדו"ח מעורר הקצנה ומרחיקה את השלום. עוד יותר בולטת המגננה במקרה של תורכיה. ידיה של תורכיה מגואלות בדם לא רק מטבח העם הארמני מלפני 95 שנה. אלא בהרג גירוש ופינוי של מאות אלפי כורדים, המכונים בתורכיה "תורכים הרריים", במזרח תורכיה בשנות השמונים. פלישות לעיראק במרדף אחרי כורדים היא שגרה מבצעית בתורכיה. הגדרה עצמית מיועדת לפלשתינים בישראל ולא לכורדים בתורכיה. בעצם ימי מבצע עופרת יצוקה הפציצה תורכיה חמש פעמים בתחומי עיראק מה שהם כינו בסיסי מחבלים. איש אינו יודע מי הופצץ באמת והמקור היחיד זה הדיווחים הרשמיים של מפקדת הצבא באנקרה. קשה להאמין שמכל צבאות העולם התורכים הם היחידים שלעולם לא טועים בזיהוי או פשוט מפספסים וכי באמת כל ההרוגים הם מורדים כורדיים ושאין בהם, חלילה, גם ילדים זקנים או נשים.
בתגובת הדוברים הישראלים ניכרת זהירות בכבודה של תורכיה. שר הביטחון מציע לא להתלהם, ציפי ליבני מזכירה לתורכים שהקשרים עם ישראל חשובים גם להם ושר החוץ אומר ש "זה לא ראוי בין מדינות ידידותיות", כאילו שיש נסיבות שההתנהגות התורכית כן ראויה. מדינת ישראל חייבת להבין שתורכיה הידידה היא נחלת ההיסטוריה. תורכיה אינה אויבת אבל זה זמן שהמדינה עוינת במובהק והתהליך שמעתיק את תורכיה למזרח ולחיק האסלאם אינו מותנה או מושהה בגלל אמירה ישראלית כזו או אחרת. אין לישראל מנוס מלהזכיר לתורכים שקופת השרצים על גבם גדולה בהרבה מונים ומזוויעה פי כמה - לא כדי לשכנע את התורכים אלא כדי להזכיר לעולם.


דני רשף