יש משהו שלא השתנה במזה"ת – אויבים, ידידים ויריבים מדברים אחד עם השני באמצעות קטיושות על ישראל. היום מתפרסם בבריטניה בסנדיי טלגרף ראיון עם בשאר אסאד שבו הוא מבטיח שהמזה"ת "ירעד" עם המעצמות יתערבו בהתקוממות בארצו. לדעתי את בלון הניסוי הוא שיגר זה מכבר. מאז נוטה החמאס לנדוד למצרים לחיקם של האחים המוסלמים שצפויים להיות בעלי הבית של מצרים אם יהיו שם בחירות, הרי לשם כך אפשר את עיסקת שליט, נותרה לסוריה ידידה אמיצה ברצועה – הג'יהאד האסלאמי הפלשתיני מחומש בשפע של נשק חדיש יחסית שהוברח דרך מצרים מלוב. למרות שאין הוכחה ישירה התיזמון של ירי הג'יהאד על ישראל, כביכול ביום השנה לחיסולו של פתחי שקאקי (חוסל ב 06/10/1995 במלטה) תוך שהוא מאתגר את היציבות האזורית, הפטרונות המצרית על עזה, את הריבונות של החמאס על הרצועה, את היומרה למדינה עצמאית פלשתינית הכוללת גם את הרצועה ואת הסבלנות הישראלית היא דוגמית למה שסוריה יכולה לחולל.
הרי מלחמה קטנה בעזה תסיט מיד את הלחץ הבינ"ל מסוריה לגבול עזה. הדילמה של ישראל היא בין לשחק לידי בשאר אסאד או להתאפק על חשבוןן תחושת הביטחון של אזרחי ישראל וחובת כל מדינה להגן על אזרחיה. הפיתרון מצוי במיתקפה ניחרצת על הג'יהאד אבל באמצעים שקטים. פשיטות, חיסולים מהירים ושקטים ואש מאד סלקטיבית. מבצע רב אש ועשן עשוי להציל את משטרו של אסאד ואל לישראל להתערב בתהליכים האלו.
היות ואבו מאזן תובע לעצמו באו"מ אחריות ריבונית, כמדינה, גם על רצועת עזה, הייתי ממליץ לממשלת ישראל להתלונן במועצת הביטחון של האו"מ על הירי משטחי הרשות על ישראל ללא פרובוקציה. כדי שאבו מאזן יצטרך להסביר את מידת השליטה האמיתית שלו על הרצועה ואת הסתירה בין בקשתו למציאות בשטח.
המחאה-
בתחילת הדרך דימו את עצמם מחוללי המחאה כמפגיני כיכר תחריר במצרים למרות שפע ההבדלים. עכשיו זו האנרכיה שיצרה כיכר תחריר המטפורית שהביאה את האירועים שדוחקים הצידה את המחאה. היום קראתי במעריב בכותרת משנה ש"ההופעה של שלום חנוך לא הביאה מאות אלפים לעצרת המחאה החברתית אמש" – אני חשבתי לתומי שאנשים היו צריכים להגיע למחאה כי הם "לא גומרים את החודש", כי "אין עתיד בארץ הזו", כי "מעמד הביניים מתרסק" ועוד כהנה וכהנה. מסתבר שסך הכל מדובר בהופעה של שלום חנוך, או אייל גולן או יהודית רביץ. מחאה תהיה אמיתית רק כשהמניע העיקרי לבוא להפגנה זה לא ההופעה בליל קיץ, חינם, של זמר מוערץ. וודאי שרוב הבאים הזדהו עם מטרות ההפגנה מה שלא בטוח כמה היו טורחים ובאים בלי המופעים האומנותיים שברגיל משלמים עליהם מאות שקלים (רק אלו שיכולים לגמור את החודש או שלא אכפת להם שלא לגמור את החודש) לערב אחד. אולי כדאי לנסות פעם הפגנת ענק עם הפעלה המונית, ריקודי רחוב קבוצתיים ובלי מופעי אמנים כמסמר האירוע.אחריות
ביום רביעי האחרון התפרסם בווי נט שנהג רכבת שנהג במהירות כפולה מהמותרת, גרם נזק של 26 מיליון שקלים ושיבש לאין ספור אנשים בצפון את שיגרת חייהם כתוצאה מהשבתת הרכבת לכמה שעות, לא מגיע לתיחקור בטיחות, המינימום המתבקש, כי חבר הוועד לא מוכן ללות אותו לתחקיר מחוץ לשעות העבודה. ועד עובדי הרכבת, שטוען שחלק ממאבקיו הם למען בטיחות וביטחון הנוסעים, אכן מגן על העובדים מפני כל חשש של אחריות, הוא מגן על ההפקרות שלהם, הוא מגן על זכותם לפגוע בבטיחות שלנו ולחבל ברכוש הרכבת. ועד הרכבת היה צריך להיות הראשון לתבוע מיצוי מהיר של התחקירים והבדיקות ולתבוע את פיטורי הנהג אם אכן יתברר שהו פ]שוט "שם פס על כולם". כבר כתבתי כאן אין ספור פעמים שאת הרכבת חייבים לסגור במתכונתה הנוכחית ולהקימה מחדש, כחברה ציבורית ולא פרטית, אבל שעומדת בסטנדרטים של אמינות ובטיחות וששם ההשבתה היא אמצעי אחרון של אין ברירה ולא אמצעי ראשון של יראו ויראו.המתתמחים
אם בית הדין לעבודה הכריע שהתפטרות המתמחים בלתי חוקית ובית המשפט העליון מהסס ודוחה את החלטתו, שממנה כבר אין לאן לסגת, והרי לא מדובר בפקידי האוצר ה"אטומים", אז אולי הגיע הזמן שהנהגת המתמחים מהמרכז תתחיל להבין שהם מתחו את החבל יותר מדי. יש משפט נהדר ביהדות תפסת מרובה – לא תפסת!. אני מוסיף שמי שאומר או הכל או לא כלום נשאר עם כלום ומי שרואה או שחור או לבן המציאות אצלו תמיד שחורה כי היא לעולם לא לבנה לגמרה.
דני שלום
השבמחקהתקשורת החליטה לנגח את המחאה ודרכה דרך השובניזם. תקיפת דפני ליף בצורה מבישה חסרת רסן של עתונאים שלא היו מעיזים לתקוף כך גבר. כך גם לגבי ההפגנה. היו בה קרוב ל- 80 אלף ולא 20 כמו שהחליטה העתונות. לא באו לשמוע את הזמרים אלא להפגין על חיינו שעליהם כתבת. צריך להמשיך לעודד את המחאה ולא לתת לתקשורת לחסלה.
אורנה שמעוני