מי בעל הבית?

במדינה דמוקרטית יש לעובדים זכות להתאגד על מנת להגן עליהם מניצול המעביד (לא כולל ארה"ב שם לכל עובדי ממשלה אסור לשבות). הזכות הייתה אמורה לעמוד לצידם של עובדי הקבלן למיניהם, של עובדי הניקיון "השקופים" במישרדים השונים ועוד רבים שתנאי שכרם והעסקתם הם תמיד פתח לניצול. במפעלים שבהם הפעילות היא כלכלית בעיקרה יודעים העובדים שיש גבול לדרישות כי מעל לרמת דרישות מסויימת המפעל עלול שלא לעמוד בתחרות ומקור פרנסתם עלול להיפגע. המציאות הכלכלית לכן יוצרת סוג של איזון.

בארץ, לא רק בארץ, זכות ההתאגדות, השביתה וההגנה על הזכויות מיושמת ומופעלת בעיקר במקומות שבהם יש אחריות ממשלתית סופית. שם ניראה שלבאר אין תחתית או לפחות, כמו ביוון, לא רואים את התחתית של הבאר. עובדי הנתב"ג, חברת החשמל, רשות הנמלים, הרכבת ונוספים כבר עברו מיזמן את השלב של הגנה על זכויות העובדים, כולם נימצאים הרבה מעל ממוצע השכר במשק הישראלי, הם כעת בשלב של השתלטות על נכסי המעביד, מבחינתם זו ממשלת ישראל, מוסרית זה אנחנו - כל הציבור. יש מאפיינים לכל אותם ועדים חזקים – הם עובדים במקומות שאינם צריכים לעמוד בתחרות כלכלית, הם מכתיבים להנהלה מי יעבוד והיכן, לא תמיד בהתאם לצרכים האמיתיים, כולם נגועים ברמה גבוהה מאד של של "משפחתיות", ביחוד של חברי הוועד שתמיד ימצא איזה תקן נחוץ או לא נחוץ להעסיק בו את האח, הדוד או המקורב והיד תמיד קרובה לשלטר להזכיר לכולנו מי באמת בעל הבית. במאבקים האלו תמיד הציבור מפסיד, פעם אחת מהשיבושים שהוועדים החזקים מכניסים לחיינו חדשות לבקרים, לאחרונה בעיקר ברכבת ישראל ובנתב"ג, ופעם שניה מהמחיר הנוסף שיגבה מכיסנו לממן את חגיגות השכר החורגים בהרבה ממה שרוב עם ישראל מרוויח.

הרי קשה לשער שעובדי הרכבת מתנגדים לבטיחות רכבת ישראל כעיקרון לתנאי התעסוקה של העובדים. אני מניח שהקצף יצא על הסעיף בתוכנית ההבראה לרכבת המפקיע את גיוס העובדים החדשים מהרכבת עצמה, שם עושה הוועד כבתוך שלו, לחברה חיצונית שתיבדוק, רחמנה לצלן, לא את שיוכו המשפחתי וקירבתו של המועמד לחבר הוועד, אלא את קישוריו האמיתיים. בדיוק כשם ששביתת הרופאים מטשטשת, סביב שפע של רטוריקה, את אחת הדרישות המרכזיות של הרופאים להשתתמש, אמנם בתשלום מלא, במיתקנים הרפואיים ןבחדרי הניתוח של כולנו בקופות החולים, לשימושם בשעות של "אחרי העבודה", זאת בצד מאבק עיקש לא להחתים כרטיסי עבודה בהגיעם לעבודה.

ישראל רחוקה מיוון כלכלית ת"ק פרסה אבל יוון היא דוגמה מצויינת להשתלטות עקיפה של איגודי העובדים על המשק הציבורי והחצי פרטי ובעקיפין על רוב תקציב המדינה.

ממשלת ישראל צריכה, לכן, לאמץ חוק בוררות מוסכמת המפקיעה את הזכות מוועדי עובדים להשבית שרות ציבורי ארצי באופן "פראי". את כל הטענות שיהיו לעובדי הממשלה ויחידות הסמך הם יהיו חייבים להפנות לבוררות מוסכמת בבתי דין מיוחדים לעבודה. זכות השביתה תישמר לעובדים אלו רק אם הממשלה תסרב להתייצב לדיון, תגרור אותו מעבר לזמן מוגדר בחוק ותסרב למלא את פסיקתו כולה או חלקה. זו הדרך הסבירה יותר גם לאפשר לעובדים להגן על זכויותיהם, גם למנוע מהם להפוך אותנו, כלל הציבור בישראל, לבני ערובה וגם למנוע ולעצור את תהליך ההשתלטות של וועדי העובדים "החזקים" על מהשהו למעשה הנכס של כולנו, הנמלים, הרכבות, הרפואה הציבורית, חברת החשמל, הנתב"ג ועוד.