אחלה צינון

באחרונה חוזר ומתלהט במקומותינו הוויכוח על "חוק הצינון", שחלק מגדירים אותו דרקוני, שלפיו בכירי מערכת הביטחון מדרגת אלוף ומעלה מנועים מלהיבחר לכנסת עד שלש שנים מיום פרישתם. מן הסתם ממתינים ברקע "כוכבים" תורניים כמו הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ראש המוסד מאיר דגן ויש אפילו הלוחשים את שמו של יובל דיסקין. על פניו ניראה שראש אמ"ן היוצא האלוף עמוס ידלין לא ממש ממתין לתור אבל יש אולי אחרים שמתכננים בשבילו.

הטענות שמועלות הם שיש בכך משום אפליה כלפי הבכירים שעשו כה רבות למען המדינה, כאילו שהם עצמם לא ניבנו ורכשו את מעמדם מהעשיה בה בחרו ו/או שמדובר באנשים רבי ניסיון וידע (ביטחוני כמובן) שיכולים לתרום למערכת.

לנושא האפליה אין לי שום ספק שאנשי אקדמיה בכירים מוכשרים להיות קברניטים במוקדי קבלת ההחלטות לא פחות מאלופים, כך גם מחנכים בכירים, רופאים ועורכי דין. מעמדם של הקצינים בציבוריות הישראלית במסגרות שבהן חלק גדול ממעשיהם ומחדליהם חסוי ממילא לציבור, נותן להם עדיפות בולטת מול מתחרים פוטנציאלים אחרים שהרקע שלהם אזרחי יותר, ללא כל הילה ביטחונית. הפוליטיקה הישראלית עשירה הרבה יותר, כנה יותר ואידיאולוגית יותר עם ניצן הורוביץ ממר"ץ, שלי יחימוביץ מהעבודה, מיקי איתן ובני בגין בליכוד, אורי אורבך בהבית היהודי או חבר הכנסת יעקב כץ –כצל'ה מהאיחוד הלאומי מאשר עם שורה ארוכה מאד של גנרלים שלא ברור מה בדיוק תרמו לפוליטיקה הארצית מלבד גנרליותם - מתן וילנאי, פואד, יוסי פלד, דמויות עבר כמו עמי אילון, ליפקין שחק ואיציק מרדכי או דמויות בהמתנה כמו ודן חלוץ. נכון, הרשימה סלקטיבית אבל היא מעידה שבגדול אין יתרון לאנשי הביטחון על סתם אזרחים. יש להם חלק בדחיקת מוחות אזרחיים יצירתיים הצידה וברידוד השיח הציבורי עד כדי יצירת זהות בינו לשיח הביטחוני.

הניסיון העולמי מראה חד משמעית שדמוקרטיות יודעות לנהל את עינייני הביטחון שלהם באמצעות אזרחים. ניהול המדינה ובמיוחד מערכות הביטחון העליונות בידי גנרלים או גנרלים לשעבר מעיד על מדינות עם מורשת ונטיה לדיקטטורה. גם בישראל בן גוריון, פנחס לבון בתקופתו הקצרה, לוי אשכול משה ארנס ואפילו עמיר פרץ הוכיחו שאינם נופלים אלא עולים על שרי ביטחון שהם גנרלים לשעבר. הפיקוח האזרחי על צה"ל פגום ולוקה בחסר אם שר הביטחון הוא אלוף לשעבר שנוטה להיות נציג הצבא בממשלה ולא להיפך. כאשר אנחנו מתלוננים על הנטיה המוגזמת בחברה הישראלית לראות הכל דרך כוונת הרובה אי אפשר לנתק את ההתייחסות ממשקלם המוגזם של אנשי הצבא לשעבר במערכות הפוליטיות האזרחיות וכן, במפורש, דחיקתם לשוליים של מי שאין להם עבר ביטחוני "מפואר". כל מי שמתבונן במשרד הביטחון תחת רמטכ"ל לשעבר כמו אהוד ברק לא יכול שלא להבחין בנתק שקיים בין הפעלת הכוח וניצול המשאבים לבין המגבלות המדיניות והמטרות האסטרטגיות. מבצע עפרת יצוקה ודו"ח גולדסטון כדוגמא. אולי נשכח מליבנו שגולדה מאיר קיבלה את החלטותיה הנחושות שלא על דעת "ארבעה רמטכ"לים" שסבבו אותה. היא הכילה בין הארבעה את ישראל גלילי, לשעבר ראש מטה ההגנה, את חיים ברלב, משה דיין, שביכה את אובדן בית שלישי, ודדו. מי שראה את התוכנית על הפצצת הכור העיראקי ב 1981 לאחרונה בערוץ 1 יודע שמנהיגותו של רב"ט בדימוס מנחם בגין היא שעמדה בין ההפצצה לבין הההשלמה עם הגרעין העיראקי. היכולת להביט רחוק בהקשר ההיסטורי היא הרבה יותר נחלת מדינאים מנחלת גנרלים.

יש, כפי שכתבתי כאן בבלוג, אנשי צבא שהפכו לפוליטיקאים מובילים ומוצלחים. הבולטים הם יצחק רבין ואריק שרון. שניהם הגיעו למה שהגיעו רק אחרי עשורים בפוליטיקה הישראלית עד שה"גנרליות" פינתה את מקומה ל"מדינאות".

כל המביט סביב ואחורה מעבר לערגה למשהו חדש יודע שגנרלים הם הבטחה לזמן מוגבל. ביצועיהם הפוליטיים עלובים עד מבוכה, יש להם חלק עצום בדירדור השיח הציבורי לשיח שהוא כמעט רק ביטחוני, שאין להם שום יתרון בהבנת הסביבה הגאו-אסטרטגית בה אנו חיים, שהם דוחקים הצידה מוחות ואנשים חדשים שהיו רוצים להיצטרף לפוליטיקה כאזרחים ושהם, הגנרלים, למעשה מופלים לטובה ולא לרעה על פני מגזרים אחרים במדינה כמו אנשי כלכלה, אקדמיה, חינוך, התתיישבות, עליה או דיפלומטיה. כן! חוק הצינון הוא הכרחי כדי להעשיר את הפוליטיקה הישראלית, להוסיף ממדים נוספים חשובים לשיח הציבורי, לפנות דרך למוחות וגישות שלא צמחו דרך הצבא ולהפסיק את האפליה לטובה של בכירי מערכת הביטחון בבואם לפוליטיקה לרעת כולנו. אני מאמין שבסופו של יום זה גם לטובת הגנרלים המתוסכלים עצמם שיצטרכו לגלות פנים נוספות במעשיהם ובכישוריהם בטרם יפנו לפוליטיקה.