אחרי אבו מאזן

במטרה הסופית כלפי הסכסוך ביננו לפלשתינים אין הבדל גדול בין החמאס לאבו מאזן. שניהם לא מכירים בזכות ההגדרה העצמית של היהודים, אותה הם תובעים לעצמם, שניהם לא מכירים באיזו זכות של היהודים לריבונות כל שהיא בארץ ישראל. הם ניבדלים בשתי נושאים. – החזון שלהם לגבי החברה הפלשתינית והדרך לחיסול זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

החמאס  רואה מול עיניו מדינה מוסלמית, מתנהלת לפי עקרונות השריעה המוסלמית אם כי לא מאמצת בהכרח את השריעה כחוק. הפת"ח רואה מול עינייו מדינה שמתנהלת על ידי מוסדות לא דתיים, בדומה לתורכיה למשל, שבה יש לאסלאם מעמד חברתי חשוב אבל לא בניהול המדינה ושחוקתה שואבת מהאסלאם אך לא צמודה אליו.

בקשר לסכסוך עם ישראל החמאס מאמין שהמאבק המזויין הוא הדרך היחידה שתוביל בסופו של יום להחזרת הגלגל ההיסטורי אחורה ולהשבת פלשתין למוסלמים. יחד עם זאת החמאס לא פוסל אפשרות להפסקות אש ארוכות ולמהלכים מדיניים תומכים. הפת"ח האמין באותו הדבר אבל בהנהגת אבו מאזן קידש את הדרך המדינית כנתיב העיקרי למטרה אך לא פוסל אלימות מוגבלת ורכה כדי לתמוך במהלך המדיני.

יש לציין שאבו מאזן, בניגוד לחמאס, מצליח לא רע. הוא מצליח למצב את עצמו כמנהיג מתון שנימנע מאלימות. תחת הכותרת "לחזק את אבו מאזן" הוא צבר שפע של דיבדנדים פוליטיים וכלכליים. כעת הוא מוביל מהלך אסטרטגי ארוך טווח של הקמת מדינה פלשתינית מוכרת בגבולות שניגזרים מגבולות  1967 ללא התחיבוות לשלום או לסוף הסכסוך. את תהליך השלום הוא מתכוון לנהל כשהמדינה כבר בידו על זכות השיבה וזהותה של מדינת ישראל. גם אם ניראה שישראל הצליחה לעצור כרגע את המהלך הוא מונח במיסדרונות האו"ם אורב להזדמנות שמערך הקולות במועצת הביטחון והיחסים הבינ"ל יתאימו – אם לא השנה אז היכן שהוא בעתיד. הדבר האחרון שאבו מאזן צריך כרגע זה מו"מ על שלום כמהלך אסטרטגי ולא כזריית חול טקטית כי מו"מ על שלום כורך מדינה פלשתינית ב"סיום הסכסוך" ובהסדרת "זכות השיבה". לכן כל עוד המהלך הפלשתיני להכרה חד צדדית במדינה בגבולות 67 נמצא בתנופה, חי ונושם, הרווחים מהמהלך לחזון הפלשתיני גדולים לאין ערוך ממה שמו"מ לשלום יכול להביא.

נכון יש לישראל עיניין לקיים מו"מ עם הפלשתינים אבל ככל שהעיניין הישראלי גדל והלחץ הפנימי מתאר את הקיפאון כאסון לישראל, בדיוק כמו במיקרה גלעד שליט, לא יכול להיות לאבו מאזן עיניין לחלץ את ישראל מהדילמה הפנימית שלה אלא במחיר גבוהה מאד. ספק אם ישראל יכולה לתת לאבו מאזן מחיר ששווה למה שהוא מצפה להרוויח מהתנופה הבינ"ל שהוא נימצא בה כעת. יחד עם זאת אבו מאזן משחק במיגרש הדיפלומטי, מיצר תהליך יציב, נימנע מאלימות מתוך אינטרס, מקדם את התשתית הכלכלית הפלשתינית ונוח לנו איתו מונים מאשר עם חאלד משעל.

ברור שהסתלקותו של אבו מאזן תכניס את החברה הפלשתינית לתזזית ולמאבקי כוח קשים, שמהניסיון תמיד גולשים לאלימות נגד ישראל. הדבר הראשון שיקרה לפלשתינים שהם יאבדו את המיקוד המדיני של אבו מאזן ואפשרי מאד שהחברה הפלשתינית תמשיך להתתפרק מבפנים. מאבקי כוח בחברה הפלשתינית יכולים במיקרה הרע יותר להביא את החמאס לשלטון ובמיקרה הטוב לערער את היציבות הכלכלית בחברה הפלשתינית. צדק יובל דיסקין אתמול כשאמר באיזה פורום שבלי אבו מאזן יהיה פחות טוב אלא שישראל לא יכולה לעשות הרבה בנושא. אם המהלך החד צדדי יקבר קבורת חמור אבו מאזן יאבד את יוקרתו, סמכותו והלגיטימיות שלו בחברה הפלשתינית וקרוב לוודאי שיאלץ להתפטר - אם המהלך ימשיך לחיות ולנשום אין לו שום עיניין להתקרב לישראל.   

לכן על אף שיש לישראל עיניין לנהל מו"מ עם הפלשתינים, לפחות על הסדרי ביניים, זה כרגע לא מעניין את הפלשתינים - יש מספיק כוחות בעולם שמציעים להם המון בלי מו"מ. נכון בלי אבו מאזן עלול להיות הרבה יותר בעייתי אבל לא לכל דבר יש לישראל תשובה גם לא מה ומי יבוא אחרי אבו מאזן לטוב ולרע.