בעקבות שחרור גלעד שליט חזרנו לדוש בעיסקת ג'יבריל הזכורה לרע ממאי 1985 בה שוחררו 1150 מחבלים תמורת שלשה חיילי צה"ל - חזי שי, ניסים סאלם ויוסקה גרוף. הזכרנו את מספרי הנירצחים על ידי משוחררי העיסקה ואת השפעתה ההרסנית של העיסקה על פרוץ האינתיפדה הראשונה ב 12/1987. לדעתי המצב היום אינו דומה במאום.
כשנחתמה עיסקת גיבריל השטח היה שקט, הטרור היה דליל אבל אדי הבנזין, בידיעה מדיעבד, הלכו והתעבו. חסר הגפרור. דור פלשתיני צעיר שלא ידע את 48 והתקשה לזכור את 1967 תסס בשטחים. לשטח חסרו שני דברים – הנהגה ומודל לחיקוי וניסיון בטרור, באירגונו וידע טכני ביצור ביתי של חמרי נפץ. אז עדיין אי אפשר היה להשיג מרשמים כאלה באינטרנט. לנו עדיין לא היה הניסיון אלא רק החשש ממה שיקרה. המשוחררים, כמעט כולם, נזרקו לרחוב הפלשתיני כמעט ללא בקרה וסיפקו לו בדיוק את מה שחסר לו, מודלים לחיקוי, ניסיון, ידע ונחישות. ההמשך כתוב בספרי ההיסטוריה. משה ארנס, נץ לכל הדעות, תמך אז בעיסקה למרות שלימים הכיר בטעותו. היחיד שהתנגד בתוקף בזמן אמת היה יצחק נבון. כל הניסיון שהצטבר מאז עדיין לא היה והשטח לא אותת סכנת פיצוץ.
ההלם מעיסקת ג'יבריל הרתיע את יצחק רבין, כשר ביטחון, להסכים לעיסקה דומה בנושא רון ארד כשעוד היה אפשר כשנתיים מאוחר יותר. רון ארד הפך לקורבן הבולט אבל לא היחיד של עיסקת ג'יבריל. עיסקת גיבריל קבעה רף וקיבעה מערכת מושגים ממנה לא השתחררנו עד היום.
היום נמצאת החברה הפלשתינית אחרי שתי אינתיפדות קשות שבהם ההסתבר לפלשתינים שדרך האלימות והטרור מתעתעת מאד. הדור הצעיר בשטחי הרשות, גם אלו בני ה 16 וה 17 עדיין זוכרים היטב את הסבל הפלשתיני באינתיפדה השניה. ניסיון רב בטרור קיים בשטח גם בגדה וגם בעזה, גיבורים ומודלים לחיקוי בין כאלו שקיבלו מחילה והפסיקו להיות מבוקשים, כאלו שהצליחו לחמוק מזרועה הארוכה של ישראל או משוחררי עיסקות ומחוות קודמות מסתובבים במאותיהם בשטחים הפלשתינים בעזה ובגדה. אירועי הנכבה, הנכסה, קבלת הפנים לאבו מאזן בשובו מהאו"מ לפני חודש ואפילו קבלת הפנים בעזה למשוחררי עיסקת שליט הוכיחו שהאנרגיה המהפכנית שתססה מתחת לשטח ב 1985 נמצאת לעת הזו בדעיכה. השנאה קיימת, הרצון לחסל את ישראל חי ונושם אבל ההתלהבות העממית לחוות עוד אינתיפדה נמצאת כעת במקרר.
אם בימי עיסקת ג'יבריל ב 1985 השאלה של לגיטמציה בין לאומית למהלכי הפלשתינים הייתה משנית ולא היתה לפלשתינים בשטחים שום הנהגה מדינית עליונה (אש"ף הצטרף לאינתיפדה הראשונה באיחור של כשנה) הרי היום אבו מאזן, לא מאהבת ישראל, שם את כל מבטחו בקהיליה הבין לאומית. הטרור הוא מכשול ענק בדרכו של אבו מאזן להכרה בו ובאש"ף כריבון אפקטיבי. החמאס, שרגליו נדחקות מדמשק, מחפש משענת במצרים ויש למשענת מחיר מדיני, לכן הרצון לטרור משתולל, המכה בכל זמן ובכל מקום כשרק אפשר אינו משרת כרגע אפילו את החמאס. החמאס ינסה להפעיל את הטרור שבשליטתו רק בצורה מדודה ומבוקרת, במגבלות ההבנות עם מצרים, למשל כדי לשבש תהליך שלום משמעותי בין ישראל לאש"ף ואבו מאזן. אחד הקיצוניים בהנהגת החמאס בעזה, "שר החוץ" מחמוד א- זאהר קרא ביום של עיסקת שליט, כנראה בהשפעה מצרית, למו"מ עם ישראל, לא על הכרה ושלום אבל על 'הודנה' והסדרה מתמשכת.
גם ישראל למדה מהניסיון. מאז ומתמיד היה מתח חברתי בין העזתים, שנחשבו בגדה ובשטחי ישראל לנחותים, לאנשי הגדה שבלשון המעטה לא אהובים בעזה. בנוסף הצטבר המתח המדיני שבין שתי המיני-מדינות הפלשתיניות בעזה ובגדה, מצב שלא היה ב 1985. לכן התעקשה ישראל שאלו שעלולים להיות גורם מתסיס יורחקו מסביבתם הטיבעית. פעילי חמאס מעזה שגורשו לגדה עוד ירגישו היטב את נחת זרועם של מנגנוני הביטחון הפת"חווים בגדה – לא מאהבת ישראל אלא מעוינות לחמאס וחשש לשלטונו של אבו מאזן. פעילי הפת"ח בעזה יושמו תחת הפיקוח הלא עדין של מנגנוני החמאס בעזה. מרחב הפעולה לפעולות טרור ספונטניות וספורדיות נגד ישראל הצטמצם משמעותית בגלל המיצוב המדיני של ההנהגות הפלשתיניות ובגלל היריבות הפנים פלשתינית בין חמאסטן לפת"חלנד. היותר נועזים ומסוכנים גורשו לתורכיה, קטאר, ירדן ומצרים. למרות יחסם העוין או החשדני לישראל הם לא יאפשרו למגורשים שבשיטחם להביך את השלטון המרכזי. ניסיון העבר מלמד שאחרי אופוריה ראשונית הגירוש, בין אם מדובר בין המחוזות הפלשתינים ובוודאי למדינות אחרות, הופך מהר מאד לגורם מדכא, מין כלא שני בתנאי נוחות.
ישראל ניכנסה לעיסקת ג'יבריל ב 1985 חסרת ניסיון בתנאים מדיניים וחברתיים שונים לגמרה גם אצלנו אבל בעיקר בחברה הפלשתינית וסיימה בעיסקת שליט מנוסה, מתוחכמת יותר כשסד האילוצים על הפלשתינים כבד במונים רבים. אין זה אומר שעיסקת שליט נטולת סכנות אבל חוץ ממשחק מיספרים היא אינה דומה במאום לעיסקת גיבריל. כן, פיגועים יהיו אבל גל גדול, אינתיפדה שלישית או אסון ביטחוני אם יהיו לא יהיו תוצאה של העיסקה אלא תוצאה של גורמים אחרים כמו זמן, קריסה כלכלית אפשרית ברשות, מלחמה אזורית כל שהיא (אולי נגד איראן) או מלחמת ירושה על שילטונו של אבו מאזן היה ויפרוש בצורה לא מסודרת. בקיצור אין מה להשוות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה