אחרי הזיג - לפני הזג

קשה מאד להבין לאן חותרת מדיניות ארה"ב במזרח התיכון. הזיג זג האמריקאי  נע  בעצבנות בין חיזיונות על דמוקרטיה ערבית מזרח תיכונית שתצמח מהאביב הערבי, דרך רצון לייצב ולהוזיל את מחירי הנפט, ניסיון אולי לקדם משהו בתהליך השלום התקוע עם הפלשתינים וכלה בהתמודדות עם האפשרות הקשה שאיראן תגיע ליכולת צבאית גרעינית. הפעולות האמריקאיות באזור מזגזגות  וסותרות את עצמן.

המאבק למען דמוקרטיה ערבית, אפילו מוגבלת, מחליש את החזית הערבית נגד איראן. הפלישה ללוב והפלת מועמר קדאפי רק מאותת למשטרים הרדיקליים באזור שלא להיפרד, בשום תנאי, מיכולת השמדה המונית, אפילו היא לא גרעינית אלא כימית, כמו בסוריה, אחרת יהפכו לטרף קל למעצמות המערב, ומחזק מאד את הנחישות האיראנית להגיע לגרעין. תהליך השלום עם הפלשתינים הפך, בצל האירועים הכלליים, לרעש רקע מיותר ולהסחת דעת כללית מההתפרצות הגעשית האזורית, התובע משאבים דיפלומטיים ומקשה על הדיפלומטיה האמריקאית והערבית להתרכז בעיקר החשוב להם – משטרים יציבים ויותר פתוחים לערבים וחזית מגובשת נגד איראן.  

לאחרונה נידמה שלפחות בהקשר של איראן החליטה ארה"ב, שעד לאחרונה העדיפה חזיונות של דמוקרטיה ערבית על פני התמודדות נחושה עם איראן, לשנות מחדש כיוון ולהתמקד במשטר האיראני. היא ניצלה את מאסרו ,לפני כשלשה שבועות, של אזרח ארה"ב ממוצא איראני בשם מנצור ערבאבסיאר, שיש לו קשרים תיפעוליים ומישפחתיים  עם משמרות המהפיכה באיראן. ערבאבסיאר ניסה לכאורה להתנקש בשגריר סעודיה בוושינגטון וארה"ב ניצלה את מאסרו כדי לשדרג את החזית עם סעודיה מול איראן ולהעלות את הסנקציות נגד איראן בעוד מדרגה.  מנצור ערבאבסיאר ניסה כביכול לשכור אנשי חבלה ולקנות חומרי נפץ מקרטל סמים על גבול מקסיקו שיבצעו למענו  את המלאכה. לטענת ארה"ב יש לה הוכחות מוצקות שהניסיון החובבני והכושל פוקח על ידי כוח אל-קודס של משמרות המהפיכה באיראן בפיקוחו של אחד בשם גולם שקורי שהצליח להימלט. 

למרות ההוכחות של ארה"ב קשה להאמין שגורמים רציניים בממשל האירני היו מאפשרים מעשה כזה על אדמת ארה"ב כי הרי גם אם היו מצליחים העובדות היו, קרוב לוודאי, מתגלות לאחר מעשה. גם ההסתמכות על קרטל סמים, שמטיבעו הוא בוגדני ומיפולטיבי עד הסוף, לא אופיינית לרמת הסיכון שאיראן הייתה לוקחת על עצמה לו הפיגוע היה מצליח – אפשר לאמר שלמזלה היחסי של איראן הפיגוע סוכל. פתאום ארה"ב מפגינה קו החלטי ונוקשה כלפי איראן שלפי סגן הנשיא ג'ון ביידן, "תשלם מחיר גבוהה" על ההתגרות שלה בריבונות של ארה"ב.  

ניראה שארה"ב מתחילה פתאום להפגין שרירים מול איראן ויש לכך כמה סיבות אפשריות: "להרגיע" את ישראל ממעשה חפוז טרם זמנו, לחדש ולשקם את היחסים עם סעודיה שהתערערו סביב המחלוקת על ה"דמוקרטיה" בבחריין והפלת חוסני מובארק במצרים, לערער את התמיכה האיראנית בסוריה ובכלל את הלגיטימיציה הבינ"ל של המשטר האיראני, וכמובן, הכי חשוב, להעט או ליבלום את תוכנית הגרעין האירנית עצמה, שלאור המלחמה בלוב, הפך להיות נושא של לחיות או ליחדול בשביל המשיטר האיראני. מלעיזים גם יוסיפו שהנשיא אובאמה עשוי להשתמש במשבר שהוא בונה עם איראן כדי לחזק את הלכידות האמריקאית מאחורי נשיאותו ההולכת ומתפוררת מבית.  לכאורה, מבחינת ישראל, מלאכתה נעשית בידי אחרים כפי שבעצם צריך להיות.

הבעיה עם ארה"ב, ביחוד זו של הנשיא אובאמה, שאין לדעת כמה תתמיד בכיוון הנוכחי ומתי היא תמצא לעצמה נושא אחר לעסוק בו אם למשל הזירה הפנים אמריקאית תשאר אדישה למשבר המתעצם  עם איראן ורוסיה וסין יחבלו בכל מאמץ דיפלומטי בינ"ל מתואם. כל כך הרבה זיגים וזגים ליוו את מדיניות החוץ של אובאמה מאז ניכנס לתפקידו שצריך להיות אופטימיסט מושבע להניח שהזג הבא הוא לא ממש מעבר לפינה.