מה קורה באמריקה?

מאז עלה הנשיא ברק אובאמה לשלטון לפני כשנתיים הייתה ההקפאה טוטאלית של כול בניה יהודית מעבר לקו הירוק של 1967, כולל במזרח ירושלים בשכונות הכי יהודיות שלה כמו גילה, הגיבעה הצרפתית או רמות שלמה, אבן הראשה למדיניות ה"שלום" עם הפנים לעולם המוסלמי של אובאמה. אגב כך התכחש הנשיא וזרק לפח את הבטחות קודמו לאריק שרון מאפריל 2004 להכיר "בעובדות שנוצרו בשטח" ואת תהליך אנאפוליס.

רק לפני כחודש ב 11/12/2010, בעוד אובאמה שוהה באינדונזיה ומודיע משם שהוא "המליץ לישראל להמשיך בהקפאה" ניפגשו ראש הממשלה בנימין נתניהו והילארי קלינטון למו"מ על ההקפאה במסגרתה הסכים רוה"מ להקפאה של 3 חודשים נוספים מול מחוות מדיניות וביטחוניות של ארה"ב שגם הם הכעיסו את הפלשתינים. מה בדיוק קרה מאז עד אתמול כשדובר מחלקת המדינה פיליפ קראולי הודיע שארה"ב נסוגה בה מהדרישה להקפאה נוספת וכי יחפשו דרכים יצירתיות אחרות לחדש את המו"מ העקיף עם הפלשתינים (בלה, בלה, בלה....). היות ולדבריו של קראולי לא נוספו המלצות לישראל "לנהוג באיפוק", "להימנע מצעדים שמחריפים את המצב" או אפילו להיצמד לחזון של מדינה יהודית דמוקרטית ארה"ב למעשה נתנה היתר לבניה מחודשת כי הרי דבריו של קראולי יקשו מאוד על ארה"ב לגנות בניה, במזרח ירושלים למשל, בעתיד הקרוב.

יש מעט מאוד מיקרים שמעצמה זונחת באופן כול כך בוטה ומוצהר מדיניות שכה דבקה בה עד כה ותמוהה הוא שהדבר לא עורר גינוי מקיף בעולם הערבי, המוסלמי או האירופאי, למעט הפלשתינים, אלא עבר על סדר היום עם קצת דיווחים ותו לו.

מה בדיוק השתנה בחודש האחרון. אפשר להצביע על המון שינויים אבל לא על הקשר וכול מה שאכתוב בהמשך הוא רק כיוון למחשבה ולא הערכה או ידיעה.

מההדלפות מפגישת קלינטון-ביבי עולה שישראל אכן קיבלה התחייבויות מפליגות. אין ספק שהנשיא ברק אובאמה לא גיבה את הילארי קלינטון בסיכומה עם בנימין נתניהו וארה"ב סירבה להעלות את הבטחותיה בכתב, בסעיף של אספקת מטוסי אף-35 נוספים סרב הממשל לעמוד מאחורי עצם הסיכום. התפתח מו"מ מחודש מול ארה"ב על הסיכום של המו"מ הקודם כששני הצדדים, אבל בעיקר ארה"ב, מגחיכים את עצמם. חוסר הגיבוי של הנשיא למזכירת המדינה חייב, גם אם הצליחו להעלים את הנושא מהתקשורת, לחולל משבר פנימי בממשל אובאמה. היות והילארי קלינטון היא היחידה שיכולה לאיים על כסאו של אובאמה מתוך שורות המפלגה הדמוקרטית אין ספק שמשבר על רקע היחס לישראל שעשוי להרחיק את הילארי מהצמרת מאוד לא נוח לנשיא. אפשרי שהממשל הגיע למסקנה שכאב הראש הגדול של תהליך השלום לא נושא שום רווח ביחס של העולם הערבי והמוסלמי וכן יוצר לממשל אובאמה כאב ראש ומחלוקת במעגל הפנימי של הממשל.

אין להניח שמי מחברי הקונגרס או הסנאט מהצד הרפובליקני, שכעת שולט בקונגרס, יצביע באיזו סוגיה פנימית של ארה"ב בהתאם לתמיכתו בישראל. אבל בסוגיות חוץ זה יכול להיות שובר השיוויון. למשל הסיכוי שהקונגרס הרפובליקני יאשר את עיסקת הנשק הענקית עם סעודיה בעוד הנשיא ברק אובאמה יושב לישראל על הווריד הצטמצם מאוד. המשך הלחץ האגרסיבי על ישראל יכבול, כנראה, את ידי הנשיא מהמשך מדיניות הפיוס כלפי מדינות האסלאם בעיקר במה שקשור להסכמים ביטחוניים ועיסקאות נשק אדירות. הידיעות מוויקליקס (אתר ההדלפות) שסעודיה ממשיכה לממן טרור מוסלמי וודאי מהווים אבן ריחיים נוספת לאובאמה בבואו להתדיין עם הקונגרס.

הפלשתינים, בצד תהליך השלום המקרטע באמצעות ארה"ב, מנסים למנף את הדה לגיטימציה לישראל בצבירת הכרה בין לאומית. רק לאחרונה הכירו ברזיל וארנטינה ברשות כמדינה עצמאית לכול דבר. הפלשתינים מניעים כעת מהלך של הכרה בין לאומית גם בעצמאותם וגם בהיותם כבושים בו זמנית ומנסים לדחוק את ישראל, שלא במסגרת תהליך שלום, לשולי הלגימציה ואל מחוץ לשטחים. יתכן שארה"ב מתחילה להבין שהמדיניות "עם הפנים לפלשתין" מתחילה לצאת משליטה. אגב נראה שליבת המהלך הפלשתיני היא לבסס את אש"ף בגדה מול החמאס בעזה ולא את פלשתין מול ישראל. עוד אשוב לנושא באחד המאמרים הבאים.

פירסומי ויקיליקס יצרו שלש תופעות. ראשית, מבחינתנו, הם העמידו את הבעיה הישראלת פלשתינית בפרופורציה לשאר בעיות העולם. שנית, הם חשפו את הצביעות הערבית ואת הקשר שלא קיים בין תהליך השלום להתגרענות של איראן ולמעשה שמטו את הקרקע ממתחת לטיעוני ארה"ב. שלישית, המסמכים גם חשפו שמדיניות ארה"ב בהקשר העולמי והמז"ת מבולבלת, הגדרת המטרות לא ממש ברורה ושבאופן כללי ובלשון עממית יש מדי הרבה בעולם שמקרקסים את ארה"ב, מתמרנים אותה ודוחקים אותה לפינה - מאיראן וסעודיה, דרך תורכיה ורוסיה ועד סין וצפון קוריאה.

למרות שאין כרגע לדעת (לפחות אני לא יודע) מה מתחולל במעגל הפנימי של משטר אובאמה ברור שקיצור חזיתות הוא כרגע כמעט כורח המציאות. האם, במיקרה שאובאמה יבחר שנית, הוא יחזור עלינו לתבוע את כישלונו, זה תלוי במידי הרבה גורמים ורק לשוטים ניתנה הנבואה.

מכאן אין אלא להביע תקווה שישראל תדע לבד היכן לבנות והיכן לא ושישראל, מטובתה היא, תעדיף מדינה יהודית דמוקרטית על חלק מארץ ישראל מאשר מדינה דו לאומית על כול ארץ ישראל.