הטאליבנים

לאחרונה גועשת הארץ סביב מכתבם, לדעתי המביש, של כ 300 מרבני ישראל הקורא שלא למכור או להשכיר נכס לערבים – אסביר למה מביש.

גילויי הגיזענות בציבור הערבי כלפי יהודים הם בוטים וקשים פי כמה וכמה. במציאות פי כמה מאות ערבים, מעל ל 100,000, גרים בישובים עם אופי יהודי מובהק כולל ערבי מזרח ירושליים במערבה, רק מאות בודדות של יהודים גרים באזורים עם מאפיין ערבי מובהק, רובם במזרח ירושלים. במיקרה של מזרח ירושלים הם תמיד זקוקים לאבטחה. כאשר היו מהומות פקיעין, ב 30/10/2007, שרפו תושבי המקום את בתיהם של 5 משפחות יהודיות שגרו בפקיעין. אל מול עשרות אלפי הסטודנטים הערביים באוניברסיטאות ישראל, כולל ערבים מהשטחים, אין אף יהודי ישראלי מזוהה ככזה באף אחת מחמש האוניברסיטאות הפלשתיניות שכולם הוקמו על ידי השלטון הישראלי. במדידה כמותית מאוזנת הגזענות הערבית כלפי יהודים קשה פי כמה ומיושמת בדבקות ועקשנות. לכן הזדעזעות ארגוני"זכויות האדם" למינהם היא הצביעות בהיתגלמותה. למעשה הדרישה ששני ציבורים הנלחמים זה בזה מעל ל 90 שנה לא יפתחו חשדנות ואיבה הדדית וירגישו נוח איש בחברת רעהו, למרות שהיא מתוייגת אולי כגזענות, היא אנושית וטיבעית בדיוק כמו יחסי מין ויש צביעות גדולה בלדרוש מבני אדם שלא להתנהג כבני אדם.

אבל את האחריות לעצב כאן בישראל מדינה יהודית דמוקרטית יש לנו היהודים. אין ספק שהערבים לא רוצים כאן מדינה יהודית ועד היום הם לא הוכיחו באף מקום בעולם שיש להם עיניין אמיתי בדמוקרטיה. לכן גם הערכים הדמוקרטיים שלנו מחייבים אותנו שלא לגמול לערבים כמידתם ולא לאמץ את ערכיהם אלא לנהוג כמידתנו וערכינו אנו. באשר להיותנו יהודים ניבצרה מבינתי כיצד יהודים, העם הנירדף מכול העמים, שתמיד ועדיין סובל מדה לגיטימציה, שהיה הקורבן מספר אחד בהיסטוריה האנושית לגזענות והטלת אשם על האחר, כיצד רבניו מכשירים בראש חוצות דה לגיטימציה לגר בתוכנו. ברור לי שרבים מתוכנו לא רוצים שכן ערבי כולל רבים מחברי ארגוני זכויות האדם למינהם. ברור לי באותה המידה שגם הערבים בריכוזיהם לא מוכנים לשכן יהודי. הם הוכיחו זאת פעם אחר פעם. אבל יש לנו מצווה מוסרית מעברנו כיהודים בגלות להתעלות על עצמנו ולא לתת הכשר ציבורי למה שחלק מאיתנו אולי חושב בליבו. אני מניח שרבים בעולם הגדול הם אנטישמים בליבם. חלק מאמינים בשליטת היהודים בתקשורת, חלק בנכלוליותם של היהודים, אחרים בטוחים שהיהודים ניחנים בתאוות בצע מיוחדת ורבים בעולם הנוצרי, כמה עשרות מיליונים, עדיין משוכנעים שליהודים יש אחריות על מותו של משיחם ישו. לחופש הדיבור יש, בצדק, גבולות וטוב שיש איזה בלם לביטוי כול מה ששונאי היהודים חשים בליבם.

בצד העמדה המוסרית יש גם היבט מעשי. השכרת ומכירת בתים לערבים יכולה אולי לשנות אופי של שכונה ורחוב מסויים אבל לא משנה את הדמוגרפיה הבסיסית ואת יחסי הכוח בין יהודים לערבים. זה מחיר שישראל יכולה לשלם על המשך שמירת ציביונה הדמוקרטי מפני שאין לו משמעות אסטרטגית אמיתית. ההיפך הוא הנכון.

חברה ערבית הצפונה בכפריה בגטאות של תרבות, במכלאות של חמולות, במעגל מידע והתייחסות סגור של הזנה הדדית של שמועות, חשדנות ואיבה כלפי היהודים או זרים בכלל דנה את עצמה להישאר מאחור במעמד האשה, חצי מהחברה, בבריאות כתוצאה מנשואים בתוך המשפחה, בביטחון האישי כתוצאה מאחוז הפשיעה הגבוה בחברה הערבית ואחוז מעשי האלימות במישפחה, בהשכלה ולבסוף במעמד הכלכלי. אמנם זה עיניינם של הערבים כיצד הם מעצבים את חברתם אבל ככול שהפער גדל בינם ליהודים כך תגדל גם החשדנות והאיבה במעגל המזין את עצמו.

זליגת החברה הערבית אל תוך החברה היהודית, למרות שהיא יוצרת בעיות ומגבירה מתחים בטווח הקצר, "פותחת" את החברה הערבית ליותר פלורליזם, שוברת את מבנה החמולה הסוגר על הפרט, מעשירה ומגוונת את העולם התרבותי הערבי ומזינה את התהליך המאוד חיוני של ישראליות אזרחית שבה שותפים יהודים וערבים. הרי לא יתכן שנצפה לאיזה שהוא איזון בין הרוב היהודי למיעוט הערבי של חיים משותפים, גם אם תוך חשדנות ומשברים הדדיים מפעם לפעם, אם לא נדע לקיים תהליכים שמשלבים אותם על תוך החברה המערבית הכלל ישראלית והאחריות כולה עלינו – הרוב היהודי. יש בזליגה הערבית אל החברה היהודית גם הזדמנויות רבות ולא רק סכנות ואיומים.

לא במיקרה חבורת הרבנים, מבזי ההיסטוריה של העם היהודי, שחתמו על איסור השכרה ומכירת נכס לערבים, באה מחוגים שבינם לבין כיבוד הדמוקרטיה כערך אין דבר וחצי דבר והמנמקים עצמם בטיעונים אנטי שמים מובהקים, כגון הם "הערבים" באים עם מזוודות של כסף מסעודיה ( קרה אולי במיקרים בודדים), הרי יש גם יהודים שקונים נכסים ערביים בכסף מארה"ב. ראוי שנתייחס למכנים עצמם "רבנים" בכול הבוז האפשרי.