הגבול שלי

השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט השנאה לעזה מעלה שאלה של גבול הדמוקרטיה. אנסה להציג את הנוסחה שלי. ברור לי שדמוקרטיה מבוססת על חופש הדיבור וזרימת המידע ועל זכותו של כול גורם לשכנע, באמצעות חופש הדיבור וזרימת המידע, את כול האחרים בצידקת דרכו. ח"כ ערבי רשאי להאבק נגד זהותה של מדינת ישראל ואפילו נגד עצם קיומה כול עוד הוא משתמש בכושר השכנוע שלו. מפגין, כותב ואפילו מעורר פרובוקציות כדי שנשים לב. כך גם מי שמאמין במדינה דו לאומית ואפילו מי שרוצה לזרוק את הערבים לעזה.

משבחרנו את מי שבחרנו ניתנה זכות הביצוע למי שניבחר ולשאר נותרה זכות הצעקה, המחאה והשכנוע עד לבחירות הבאות. הגבול של הדמוקרטיה לטעמי הוא הניסיון לא להסתפק במחאה, שכנוע וזעקה אלא לעבור לניסיון לאכוף דעה מדינית על הזולת. רשאי מאן דהוא לחשוב שקציני צה"ל ראויים להישפט כפושעי מלחמה ולהאבק על דרכו בחברה שלנו באמצעי השכנוע העומדים לרשותו. אבל משלא התקבלה דעתו והוא פונה ומשתף פעולה עם גורמים חיצוניים לאכוף עלינו את דעתו ופועל להעמדתם לדין מחוץ למדינה מייתר למעשה את הדמוקרטיה, את זכותנו לחוקק חוקים,ואת זכות הזולת להכריע בסוגיה בדיוק כמוהו. תוך שימוש בהגנה המשפטית שהדמוקרטיה שלנו נותנת לו הוא מנסה לשלול זכות זו מאחרים ומנסה לאכוף את דעתו ודרכו על אחרים – דיקטטורה של בעל דעה. מקומו לא בדמוקרטיה.

רשאי מאן דהוא להתנגד לבניה בהתנחלויות, לאסוף ולצלם נתונים ולנסות לשכנע אותנו בצידקת דרכו ובעומק טעותנו (אולי ימצא אצלי אפילו אוזן קשבת). הוא רשאי להפיץ את נתוניו באינטרנט בהנחה שמשהוא ילקט אותם לצרכיו. אבל אם הוא עושה זאת במימון חיצוני, בהעברה ישירה של המידע לשאר בני בריתו מחוץ לארץ, ממומן על ידם ומתאם איתם פעולות שנועדו לפגוע בהחלטה המשותפת של שאר אזרחי ישראל, כי אז הוא לא דמוקרט אלא עריץ בחסות הדמוקרטיה המנסה לעבור משכנוע לאכיפה ואם לא לאכיפה אז לפחות להענשה, לעתים אפילו במימון זר. גם הוא מבטל את זכותי שלא להשתכנע, עומד על זכותו להעניש אותי כשדעתי שונה ופועל לביטול זכותי הדמוקרטית ככול שמשגת ידו. הגנת הדמוקרטיה לא יכולה לחול עליו כי הוא מבטל ומייתר את הדמוקרטיה כסוכן זר מושתל בידי אינטרסים זרים.

לטעמי אין שום רע בנסיעה של חברי כנסת ערבים לפגישות עם מנהיגים ערביים, שחלקם אויבים של ישראל.. זכותם המלאה לשאת את בשורתם לכול השומע ולחזק את מעמדם אצלנו, בישראל, מעצם הפגישה עם האישיות ערבית. אבל אסור להם לתאם פעולה משותפת שנועדה לפגוע באופן פיזי במדינה עד שנאנס לקבל את דעתם. לסיכום גבול הדמוקרטיה הוא הגבול בין הבעת דעה לבין מעבר למעשה שנועד לאכוף את הדעה. הוא לא תמיד חד בפועל אבל הוא ברור מאוד בעיקרון וברור עוד יותר במצבים קיצוניים. ניסיון שכנוע כן – אכיפה פיזית ובכוח לא.

ח"כ חנין זועבי רשאית להאבק נגד מה שהיא מכנה "המצור על עזה". היא רשאית להפגין להסרת המצור ולפעול לביטול זהותה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית או כמדינה יהודית או כמדינה בכלל. היא רשאית להביע דעתה גם בפני גורמים בחו"ל ואולי אפילו לשכנע אותם. אבל היא לא רשאית להשתתף במעשה אקטיבי שנועד לאכוף על הממשלה, וודאי לא תוך שימוש בכוח, מדיניות שאנחנו, שאר אזרחי מדינת ישראל לא הסכמנו לה דרך המנגנון הדמוקרטי. לח"כ חנין הייתה כול הזכות להשמיע מעל כול במה את דרישתה שבשם "הילדים הרעבים בעזה" יתנו למשט לעבור. היא אפילו יכלה להיות באחת הספינות ולהניף שלט המשקף את דרכה אבל היא לא יכלה להיות במקום שבו אנשים מכינים עצמם לעימות אלים עם ישראל. התירוץ שהיא לא ראתה דבר אינו מצדיק אותה אם לא יצאה בגילוי ובבוטות נגד האלימות והפעלת הכוח.

לטעמי חברי הכנסת שנסעו ללוב להתחכך בקדפי לא הפרו אף עקרון בדמוקרטיה ונהגו לחלוטין לפי כללי המשחק. אלו שהשתתפו, כח"כ חנין זועבי או כ ח"כ לשעבר עזמי בשארה בפעולה מעשית נגד המדינה שברו את הכלים וביטלו את זכותם להיות חלק ממה שמכונה דמוקרטיה.