יום שלישי, 8 ביוני 2010

הטעות הקשה מכולן

אתמול מלאו 43 שנים לפרוץ מלחמת ששת הימים. הזדמנות למבט לאחור ולחשבון נפש. בשלושת החודשים שלאחר ששת הימים היה העולם בהלם. המערכת המדינית העולמית כמו גם העולם הערבי התקשו לעכל את עוצמת השינוי. מרחב הפעולה של ישראל היה עצום והאפשרויות רבות ומפתות. ישראל יכלה להחליט לחזור בדיוק לגבולות של טרם המלחמה, אלו שאבא אבן הגדיר "גבולות אושוויץ". ישראל יכל לסגת מרוב השטח, לספח אותם כולו או מקצתם. בן גוריון המליץ לסגת מכול השטח למעט מזרח ירושלים ורמת הגולן.

היוזמה היחידה שישראל נקטה הייתה סיפוח ירושלים. משה דיין הטיל על וועדת שלושה - גנדי, ציץ והרצוג להתוות גבולות לירושלים. הנחייתו העיקרית לועדה הייתה "מכסימום שטח עם מינימום ערבים" הוא גם רצה שג'בל מוכאבר ישאר בתחום המסופח של ירושלים מפני שמשם טיווחו תציפתני הליגיון הירדני את הארטילריה. קיצורו של דבר גבול שעוצב לא מהמהות המדינית, המוניציפלית והדתית של ירושלים אלא משפע של שיקולים טכניים. משהגישה הוועדה את מסקנותיה ביטל משה דיין את הכללת נבי סמואל בתחום ירושלים. זה נראה לו כבר מוגזם מעט. אז, בניגוד למסקנות הוועדה, קפץ טדי קולק וטען שלעיר בירה ראוי שיהיה שדה תעופה משלה. נוכח השפעתו ומעמדו צורפה קלנדיה למתחם המסופח כולל הערבים הרבים ברכס השועפט ובית חנינה ובניגוד בוטה לעקרון המנחה הראשוני של משה דיין. האצבע לקלנדיה היא עד היום איום דמוגרפי על ירושלים כבירת מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. כך התנפחה ירושלים המזרחית מ 6.4 קמ"ר ל 70 קמ"ר וסך ירושלים שחוברה לה יחדיו מ 61 קמ"ר מרובע ל 129 קמ"ר. מעבר לזה נקט משה דיין במדיניות ההרסנית של "שב ועל תעשה" - הוא קרא לזה "מחכים לטלפון מהערבים". בכך העביר את היוזמה האסטרטגית ואת הובלת התהליכים במזה"ת לערבים.

לישראל היו אז 4 אפשרויות מעשיות. א. לספח את כול שטח הגדה וקדמת סיני. ב. לאמץ רישמית את תוכנית אלון ולספח את הבקעה וירושלים בלבד. ג. לללכת בדרכו של בן גוריון וד. לחזור לקו שלפני המלחמה. ישראל בחרה שלא לבחור.

מהרגע שישראל וויתרה מרצונה החופשי על חובתה ליזום את המציאות להכתיב אותה התאוששו כולם מהלם השינוי ובמיקרה של הערבים מהלם התבוסה. החלטת הממשלה מ19/06/1967 על נכונותנו להחזיר את השטחים שכבשנו במלחמה תמורת שלום, שהעבירה למעשה את היוזמה לערבים, נענתה בשלשת ה 'לאווים' של ועידת הליגה הערבית בחרטום מ 02/09/1967 - לא פיוס, לא מו"מ ולא הכרה בישראל והחלה תקופת המרדפים בביקעה. במרץ 1968 החלה מלחמת ההתשה בתעלה וב 06/10/1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. היוזמה האסטרטגית נשמטה כמעט לגמרה מידיה של ישראל והיום איננו יודעים האם המלחמה הזו הייתה, בסופו של יום, לטובתנו או, בתהליך מתמשך, לרעתנו.

במבט לאחור ובדיעבד, השאננות שלאחר ששת הימים, הוויתור על היוזמה האסטרטגית, המתחייבת מההזדמנות ומצב החידלון של האויב, והעברת היוזמה לערבים, הכול תחת הססמה "מחכים לטלפון", הייתה הטעות הישראלית הגדולה מכולן. את תוצאותיה אנחנו משלמים עד היום בריבית דריבית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה