כול מדינות המערב ובכללן ישראל סובלות מהסינדרום הבירוקרטי והזן המערבי המיוחד שלו. על פי הסינדרום כול בעיה אנושית, כולל ברמה האישית, ניתנת לפתרון ולפיקוח על ידי מנגנון בירוקרטי מתאים. אם קרה משהוא שמזעזע ופוגע בביטחוננו זה תמיד מפני שלא היה תקציב, לא הייתה תקנה מתאימה, לא הייתה עירנות ממשלתית ולא הייתה אחריות ציבורית. אם נערים דוקרים אחד את השני זה לעולם לא ההורים אשמים. זה המישטרה שלא הקצתה כוחות או הסלקטור בכניסה למועדון. עם תלמידים מתפרעים בבי"ס זה לעולם לא גיבנת מהבית אלא תמיד בעיה של תקני מורים ושל הנהלת בית הספר. אם יש תאונות דרכים קשות אז זה בגלל משרד התחבורה שלא הקצה מספיק לכבישים, המשטרה שלא אכפה חוק וסדר ורשות התמרור שלא הציבה רמזור. הנהג כאילו לא רלבנטי לתאונה למרות שהוא תמיד גורם מרכזי.
אם יש רצח במשפחה, ביחוד של ילדים על ידי הוריהם, זה כאילו ברור שמשרד הרווחה לא עשה מספיק, התלונה במשטרה לא נבדקה כיאות והשוטר זלזל. המעורבים באלימות עצמם - רק פרט שולי. לכן לא פלא שהתקשורת והציבור תמיד מחפשת אשמים בממסד ולעולם לא באחריות האישית של הנוגעים בדבר. בכול אסון מקטן עד גדול תמיד יש לנו את מי שהתריע, אמר כבר מזמן (אבל לא עשה כלום) ותמיד יש את הפקידים ואנשי הציבור "האטומים" שידעו והתעלמו. לא פלא לכן שכול המטומטמים, הטיפשים, האטומים והחומקים מאחריות נמצאים במרחב האחריות הציבורי וכול החכמים שתמיד יודעים מה לעשות בזמן נמצאים במרחב הפרטי (והתקשורתי) ולעתים לא מסוגלים להיות אפילו אחראים על עצמם.
הההזיה שאיזה מנגנון בירוקרטי יכול לנווט בן משוגות האדם וגחמותיו ולפתור את רובם ופקידים הדואגים למשרתם, מעמדם וכוחם התקציבי באמת יכולים להחליף את טבע האדם ומשוגותיו ולספק תחליף לאחריות האישית שלו היא אחד התופעות היותר שליליות בצד ההישגים הרבים של הדמוקרטיות המערביות.
לאחרונה חדר הסינדרום הבירוקרטי גם למרחב המשפחתי הכי אינטימי - יחסי הורים ילדים. ועדת הרווחה של הכנסת מתעתדת לדון בקרוב בהרחבת זכות העובדים הסוציאלים לפלוש למרחב המשפחתי והרחבת סמכותם, אם להערכתם צריך, להרחיק ילד מהוריו מפני הסכנה וההזנחה שהוא חשוף עליהם במשפחתו. הדיון נבע ממספר מקרים מצער של רצח ילדים בתוך המשפחה על ידי הוריהם והיומרה הבירוקרטית הניצחית שניתן בעזרת תקציב מתאים, פקיד מתאים ותקנה חוקית מתאימה לצמצם מאוד את התופעה. אכן ילדים רבים נימצאים בסיכון בישראל והלב ניכמר אבל פלישת המנגנון הבירוקרטי אל תוך התא המשפחתי תחולל אסונות פי כמה וכמה.
ברוב המיקרים של רצח ילדים בידי הוריהם לא היו סימנים מקדימים למעשה. בהרבה מיקרים מדובר בהורים שעד טירופם היו מאוד מסורים לילדיהם. במדינות כמו ארה"ב, שבה פלישת רשויות לתא המשפחתי מקובלת, יש תופעה של רצח ילדים בידי הוריהם דווקא מהחשש שאינם מסוגלים למנוע את לקיחת הילדים מהם. הוצאת ילד ממשפחתו גוזרת ברוב כמעט מוחלט את גורלו למוסדות ובתי אומנה ואת עתידו, ברוב המיקרים, להיות נדחה בשולי החברה. אפילו חיי משפחה עלובים וקשים עם רמת אלימות מסויימת עדיפים על פני הוצאת הילד ממשפחתו . מהנילמד בארצות אחרות במהרה נהיה עדים לתופעה של נקמות שכנים, חברים לעבודה, או קרובי משפחה וכו,...שינקמו באמצעות תלונה לשרותי הרווחה במי שיחפצו לנקום בו. סביר מאוד שעצם ביקורו של פקיד סעד מורשה, שבסמכותו גם להתחיל תהליך של הרחקת הילד מהבית, במשפחה יקצין, מעצם הביקור, תהליכים הרסניים בתוך הריקמה המשפחתית השבירה ופגיעה ממילא עד כדי דחיפה למעשה קיצוני כמו בריחה, הסתתרות ואפילו רצח.
המדינה והחברה ניפגעים קשה מזה שהם מאמינים שביכולתם להחליף את האחריות האישית של האנשים באחריות פקידותית של ממסד. הרי גם אנשי הממסד, בתפיסה הזו, יתמחו בלגלגל את האחריות לאגף אחר בממסד. בסופו של דבר אין דרך לתקן עד מושלמות את החברה האנושית באמצעים בירוקרטיים אבל חברה שיש בה אחריות אישית וחברתית תמיד יותר טובה מחברה שאין בה אלא אחריות של פקידים שתמיד יכולים לגלגל הלאה עד, במיקרה שלנו, נערי האוצר. הגיע הזמן להרפות מהיומרה שהתערבות משרד הסעד והרווחה, בצורה בוטה, בתוך תא משפחתי, אכן עשויה לצמצם את האלימות במשפחה, אין לכך הוכחה באף מקום בעולם, בדרך כלל הם רק מרבים ומעצימים את הטרגדיות .
הכניסה של רשויות הרווחה לנעשה במשפחות הצילה את חייהם של ילדים רבים מאוד. לאו דווקא את עצם החיים, אלא הבטיחה חיים נורמאליים. בדבר אחד אני מסכים איתךך, אבל מכיוון אחר, והוא לגבי ההאשמה של רשויות הרווחה כאשר קורים מקרים קיצוניים במשפחה. עובדי הרווחה, שרובם אנשים מסורים ביותר, העובדים בשכר זעום ומביש, מתמודדים עם הבעיות הקשות ביותר בחברה, חשופים לא אחת לאלימות, ובנוסף לכל הפכו לשק חבטות, תחת הכותרת "איפה היו רשויות הרווחה... הכתובת הייתה על הקיר".
השבמחק