מתי הם ילמדו?

עשרות פעמים מאז מלחמת העולם השניה השתתפה ארה"ב, לעתים קרובות בעזרת בני ברית מערביים נוספים, בהפלת משטרים בעולם. תמיד הצד שהם תמכו בו ייצג, כביכול, את החופש, את הסיכוי לדמוקרטיה ואת "רצון העם" והצד שהם היו נגדו את הדיכוי, העריצות והאכזריות. ממדי הזוועה של יריביהם תמיד "נופחו" ומעשי הזוועה של ידידיהם נעלמו כלא היו. כך היה מהפלת שלטונו הניבחר של מוחמד מוסאדק באיראן ב 1953 והעברת הכוח והשלטון לשאה האיראני, עד הפלת המשטר האירני של השאה, בינואר 1979, ויצירת התנאים למשטר האייתולות של היום. מהפלת משטרו הנבחר של איינדה בציל'ה ב 1973 והעלאת משטר הרודנות של פינושה, מהקמת הקונטרס, חבורות רוצחים ובוזזים, כדי לחבל במשטר הסינדיניסטים שהשתלט, לדאבון ליבה של ארה"ב, על ניקרגואה, מהפלת משטרו של בן בריתם לשעבר מנואל נורייגה בפנמה ב 1989, עד הפלתו של בן ברית אחר, נשיא עיראק סדאם חוסיין ב 2003. חוסני מובארק ומועמר קאפי הם רק האחרונים ברשימה ארוכה מאד של שליטים, שרק מיקצתם הוזכרו לעיל, של מי שהיו ממש ידידים קרובים של ארה"ב עד שסר חינם או מי שנמצאו כשותפים טובים לעסקים עד שניקרתה ההזדמנות להפילם לטובת שותפים יותר נוחים.

גם לפני הפלישה לאפגניסטן לא חדלו האמריקאים להצדיק את פלישתם לא רק בצורך לרדוף את הטרור גם בבסיסי היציאה שלו אלא גם בדמוקרטיה והחופש שיביאו לעם האפגני הנאנק תחת השלטון החשוך של הטאליבן. יש מהמשותף לרוב ההפיכות: רגע הפלת השלטון הקודם, האופוריה של נצחון "הדמוקרטיה", כלומר של מי שארה"ב מעוניינת בהם, והחזרה לשגרה של דיכוי, אלימות, מוות ושחיתות אלא שהפעם בחסות או לפחות בהעלמת עין של ארה"ב. במדינות כמו וויטנאם, צ'ילה וניקרגואה, ראו זה פלא, הצליחו לשגשג ולהתייצב פוליטית דווקא כשארה"ב איבדה בהם עיניין. ניקרגואה וצ'ילה הם היום דמוקרטיות שבהם מתחלפים בבחירות מי שהיו יריבים לארה"ב במי שחושבים את עצמם לידידיה כמעשה מובן מאליו.

במה הדברים אמורים – בבירבור הבלתי נפסק בתקשורת המערבית, בעיקר של ארה"ב, על הצורך "לסייע", כאילו לא למדו דבר ולא היו דברים מעולם, ללובים שזה אתה ניפטרו מקדאפי, לעצב לעצמם משטר דמוקרטי. כמו בעבר, בשם הצורך בסיוע לכונן דמוקרטיה, יצוצו בלוב העשירה ורווית הנפט אין ספור פוליטיקאים שישננו "דמוקרטיה" וימצאו דרכים יצירתיות לשאוב כמה מיליארדים מהמערב רק כדי לגלות בעוד כמה שנים שלא ברור מה קרה עם הכסף, לאן הוא נעלם ואיך זה שבלוב אין עדיין דמוקרטיה למרות שאולי יהיו בחירות. זאת כמובן בתנאי שהאמריקאים לא יהיו עסוקים מדי בהפלת משטר אחר כדי לכונן שם "דמוקרטיה" - למשל בערב הסעודית או אולי בטג'יקיסטן או אזבקיסטן, מי יודע. ברור שמרבצי הנפט במרכז אסיה כבר משגעים את ארה"ב ואין טוב מלעשות עסקים עם דמוקרטיה מטעם מאשר עם דיקטטורה.

סקר שנערך במצרים בשלהי חודש יולי 2011 בשם השבועון האמריקאי ניוזוויק חושף שדעת הקהל במצרים נוטה באופן בולט וחד משמעי נגד ארה"ב, שבבחירות הקרובות אין ספק שהמפלגה הגדולה והמנצחת תהיה מפלגת החופש והצדק של האחים המוסלמים עם 17% מסך הקולות, למעשה הרבה יותר אם מביאים בחשבון את הרבים, כדי שליש מהבוחרים, שעדיין מתלבטים. לא הרבה עד שמסתבר שמפלגת הוופד, הלאומית חילונית והשניה בדירוג, זוכה רק ב 11% וכי רוב המקומות בפרלמנט שמורים למפלגות מוסלמיות ו/או לאומיות הפועלות נגד ארה"ב וביתר שאת נגד הסכם השלום עם ישראל. למעשה כבר ברור היום שלא תהיה שום אפשרות להקים ממשלה במצרים בלא הסכמה של האחים המוסלמים שהם גם האבות המייסדים של החמאס בעזה. חלק מהמפלגות המוסלמיות שרצות בבחירות הן עוד יותר קיצוניות מהאחים המוסלמים ביחס לאסלאם, לחוקי ההלכה המוסלמיים ולקיומה של מדינת ישראל. רק 27% מהנשאלים חשבו שעליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים רעה למצרים. אהוד יערי, הפרשן לעינייני ערבים של ערוץ 2, חשף ביומן שישי האחרון שבדיקה שעשה הממשל בארה"ב מגלה ש 2/3 מחברי הפרלמנט המצרי העתידי עלולים לבוא מהאחים המוסלמים ובני בריתם הפוליטיים כמו, למשל, מזכ"ל הליגה הערבית לשעבר, יריב מר של ישראל ומועמד מוביל לנשיאות מצרים עמרו מוסה. גם בימי מובארק היו בחירות במצרים במועדם אבל נראה שהדמוקרטיה לא רק כזכות לבחור אלא גם כזכות לחופש אישי היא עדיין חזון רחוק במצרים. באשר לארה"ב לא ניתן אלא לתהות כיצד הם מתלהבים כל פעם מחדש מעצמם איך הם שוב הביאו "דמוקרטיה" וחופש לעולם.

באשר לישראל – הערבים כרגע עסוקים בעצמם אבל היות ולרוב הבעיות בעולם הערבי אין פתרון קרוב אלא בתהליכים יציבים וארוכי טווח - בדיוק מה שהמהפכות הערביות הרסו – הסכנה שהם יפנו לחפש מחדש שעיר לעזעזל וימצאו אותו דווקא בישראל היא מוחשית מאד – במצרים זה כבר מתחיל לקרות.