יום חמישי, 27 בינואר 2011

ההסטוריה נראית מוכרת

פוליטיקה למתקדמים

יש הרבה הבטים למסמכי אל ג'זירה המודלפים בימים אלה בכוונה להחליש את אבו מאזן. אלו שסברו שהסכסוך עם הפלשתינים הוא טריטוריאלי מצאו חיזוק לטענתם ומצרים על "הפיספוס". אלו שסברו, כמוני, שהסכסוך הוא על זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולא על פיסות טריטוריה מצאו גם הם חיזוק לטענתם שהשלום אינו בר השגה בדורנו ועדיף הסדרי ביניים או צעדים חד צדדיים. בכל אופן הפרק עוסק בעופרת יצוקה ופוליטיקה למתקדמים מול פוליטיקה למרובעים.

מכל המסמכים עולה שהפלשתינים של אבו מאזן ידעו מראש על עופרת יצוקה. הם ראו גם בתהליך השלום וגם במבצע הצבאי כלי לחבוט בחמאס ולערער את שילטונו. לכן גם האיצו בצה"ל לצאת למבצע, גם עודדו את ישראל לפני ואחרי המבצע "להדק את המצור" על החמאס, גם צברו קופונים בין לאומיים והעמיקו את הדה לגיטמציה של ישראל מהרצת קמפיין בין לאומי נגד ה"מצור" ו"ניפוח" באופן מלאכותי של דימוי המצוקה בעזה, גם דחפו ומינפו את דו"ח גולדסטון לקשור את ידיה של ישראל להבא וגם קיבלו הבטחות וערבויות מארה"ב היה וימנעו הצעת החלטה מטעמם במועצת הבטחון של האו"ם להעמיד לדין את קציני צה"ל על פשעי מלחמה. אי אפשר להימנע מהתחושה והידיעה שיותר משצה"ל הגן על ישובי הדרום מטילי החמאס הוא היה כלי משחק של הפלשתינים אל מול החמאס והם שגזרו כל קופון אפשרי ממעשיו: מהמבצע, מהמצור, מהדה-לגיטמציה, מהסבל הפלשתיני האמיתי או המדומה ומהמתינות כביכול במוסדות הבין לאומיים.

ברברה טוכמן בספרה המאוד מפורסם "מצעד האיוולת" הגדירה איוולת לא כמעשה שטות עומד בזכות עצמו, נושא שהוא תמיד סובייקטיבי ונתון לוויכוח, אלא לבחירת האלטרנטיבה הגרועה מכלל האפשרויות המעשיות. לישראל הייתה דרך אחרת להתמודד עם החמאס שאינה עתירת עוצמת אש והרס ומצטלמת נהדר בכל התקשורת העולמית אלא נמוכת עוצמה, מתחת למכ"ם התקשורתי ובהפעלת כוח מדודה, קטלנית וחצי חשאית. כבר כתבתי על כך פעמים רבות. גם היום וגם אחרי גולדסטון עדיין מדברים, בהתייחס לירי המתמשך מעזה, במושגים של "תגובה כואבת" ולא במושגים של תגובה מתוחכמת, מדודה, מדוייקת וקטלנית.

מי שהיה אחראי לפיאסקו של עופרת יצוקה הוא ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט, שכבר הלך הבייתה, ושר הביטחון אהד ברק שזה היה בדיוק תפקידו – לתפור חליפה הולמת לצרכיה של ישראל מבלי לשמש כלי שרת של אבו מאזן מול החמאס ושל שונאי ישראל מול קיומה של מדינת היהודים. מכול מה שאנחנו יודעים מהתנהגותו של אהוד ברק, שלאחרונה המאיס עצמו גם על ארה"ב, שום דבר לא ממש השתנה אצלו.


ההסטוריה נראית מוכרת.

כאשר הפגינו המונים בטהרן ב 1978 כדי להפיל את משטר השאה הפרסי, בן ברית לארה"ב וכוח מייצב במזרח התיכון הסוער, הם לא צעקו "יחי האסלאם". בראש המפגינים צעדו דווקא גורמים שנחשבו ליברלים שצעקו "הלאה השאה" ו"יחי החופש". נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר הוא שקרא למשטר השאה לנהוג באיפוק, לא לירות במפגינים והוא שלבסוף גם איים בסנקציות בין לאומיות על השאה היה ויתעקש לדכא את ההפגנות בשיטות של העולם המוסלמי ולא בשיטות של הדמוקרטיות המערביות, שמה נעשה, לא ממוקמות במזה"ת. הסוף היה אסון נוראי במזרח התיכון שגרר אחיו שלוש מלחמות, כמיליון הרוגים במצטבר, צל של אי יציבות מתמשכת נוכח הגרעין האיראני ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה לאסון הרשום על שמו של הצדקן המוסרני ג'ימי קרטר.

גם בראש המהומות במצרים צועדים שוחרי חופש. גם הם לא צועקים "מדינה מוסלמית" אלא "שונאים אותך מובארק" ו"רוצים חופש". אבל אין כוח מאורגן אלטרנטיבי משמעותי במצרים זולת "האחים המוסלמים" ואין לאף גוף אזרחי כוח לתפוס את השלטון חוץ מהם. כמו בימי ג'ימי קרטר גם ברק אובאמה קרא לנשיא מובארק לאפשר "הפגנות בדרכי שלום" כאילו יש דבר כזה במזרח התיכון (לא כולל ישראל). להבדיל מג'ימי קרטר הוא עדיין לא מאיים בסנקציות ונקווה גם שלא יאיים אבל כך או כך הוא החליש את מובארק. בקיצור כניראה שהדבר הכי מסוכן במזרח התיכון ברגע זה למשטרים המתונים המעוניינם ביציבות הוא ברק אובאמה עצמו.

תגובה 1:

  1. "ישראל הייתה דרך אחרת להתמודד עם החמאס שאינה עתירת עוצמה אש והרס ומצטלמת נהדר בכול התקשורת העולמית אלא נמוכת עוצמה, מתחת למכ"ם התקשורתי ובהפעלת כוח מדודה, קטלנית וחצי חשאית."

    קשה לי להאמין שפעולות נקודתיות שיפגעו באיש כזה או אחר בחמאס יכולים ליצור את ההתעה הרצויה לישראל. אני חושש שהמסר לחמאס יהיה שישראל נרתעת משימוש בכח בצורה שמאיימת באמת על שלטונם, ולכן הם יכולים לפעול בלי חשש. אני חושב שהם יהיו מוכנים לספוג פגיעות מסויימות, אפילו אכותיות, ולשמר את חופש הפעולה שלהם, אם בפעולות ישראל לא יהוו איום על עצם מעמדם ושלטונם. בנוסף לכך, אם ישראל תעסוק במצעים נקודתיים חוזרים למשך תקופה אחרונה, במוקדם או במאוחר תתרחש איזו טעות שתשרת את החמאס ותרתיע את ישראל מלהמשיך לפעול.

    אני חושב שכדי שתהיה הרצעה החמאס צריך להאמין שאנחנו מסוגלים ומוכנים לאיים על שלטונו. במצב כזה לא נצטרך למממש את איום. אבל אם החמאס לא חושב שאנונו מוכנים ויכולים הוא ירשה לעצמו לקחת סיכונים.

    השבמחק