חוק החרם

אני חושב שמדינת ישראל צריכה לחוקק 2 חוקים חשובים שנועדו להחזיר את האיזון בין מערכת המשפט לרשות המחוקקת ולהחזיר את השקיפות למאבק והוויכוח הציבורי בישראל.

החוק הראשון הוא מה שאני מכנה "חוק הסוכן הזר" לפיו כל גוף שעוסק בפעילות פוליטית וציבורית שיותר מ 40% מתקציבו מגיע ממקורות זרים חייב להירשם אצל רשם ולחשוף את מקורות המימון שלו שיהיו גלויים לכל אחד, אפילו דרך האינטרנט. איני מציע להטיל הגבלות על פעילותו של איזה גוף אבל עצם השקיפות והידיעה חשובה לוויכוח הציבורי שהרי אין מחטא כאור השמש.

החוק השני שאני בעדו הוא חוק השימוע למועמדים לבית המשפט העליון. מדובר באנשים שהציבור מוסר בידיהם כוח חסר תקדים, לאחרונה כוח שמעל לדמוקרטיה, להכריע בגורלנו מבלי שאנחנו יודעים עליהם דבר וחצי דבר. לא מדובר בזכות למנות שופטים אלא רק בזכות לשלול מועמדות. כך ניגזר על המערכות השיפוטית והמחוקקת להגיע לעמק השווה. מערכת המשפט לא יכולה להתפתח במסלול חסר בקרה שהיא קובעת לעצמה באמות מידה שהיא מחליטה עליהם ומבלי שנדע מי הם האנשים שכך גוזרים את גורלנו. הנוהג של סוג של בקרה פרלמטרית על תהליך המינוי, אדגיש רק על תהליך המינוי ולא על ההתנהלות השוטפת, מקובל ברוב הדמוקרטיות וארה"ב בראשן.

אבל במקום להתמקד בעיקר משתמש הימין בכוחו הפוליטי בצורה כל כך לא מבוקרת ואחראית עד שעוד נמצא את עצמנו דווקא מתפללים, שלא בטובתנו, לגורם מרסן שמחוץ למאבק הפוליטי לאסונה של הדמוקרטיה כולה.

חרם הוא כלי פוליטי מקובל בדמוקרטיות אם כי כמעט תמיד ניזקו עולה על תועלתו. חוק החרם שהתקבל לפני מספר ימים בכנסת אינו אוסר על חרם ואינו מוציאו מחוץ לחוק את המחרימים והמחרמים אינם חשופים לשום רישום פלילי. החוק סך הכל מאפשר לאלו שניפגעו מעשית מהחרם לתבוע את מי שגרם להם נזק. זה ממילא אמור להגיע ולהתברר בבתי המשפט ובסופו של תהליך בעליון וגם אם החוק כחוק לא יפסל על ידי בית המשפט העליון הסיכוי לצקת בחוק החרם תוכן ממשי מרתיע הוא כמעט אפסי.

מהר מאד ימצאו כאלה שיתבעו על ידי חברות תורכיות בבתי משפט ישראלים כי קראו לחרם על תורכיה או על המסעדות במג'דל שמס ואום אל פאחם, על חרדים מסיעה כזו או אחרת או על השד יודע מה. משהוצא השד מהבקבוק כנגד השמאלנים כביכול הוא בהחלט עוד עשוי להכות חזרה בכיוונים שאיש לא שיער. אין בחוק חוכמת המעשה, אין בחוק שמירה על הלגיטימיות של ישראל ושל הדמוקרטיה שלה. מצער שדווקא במפלגה עם יסודות ליברליים מובהקים כמו חרות, שבהנהגתו של מנחם בגין הקפידה על ערכי הדמוקרטיה כקוצו של יוד גם אם השמאל שלל אותם ואת הלגיטימיות של הימין בכלל, דווקא מתוך תנועה זו צצו הרוחות הרעות. אני מקווה שבני בגין, דן מרידור, מיכאל איתן, רובי ריבלין ואחרים יתאגדו לשים מחסום לאופנה החדשה דווקא מהצד הימני של המפה.

ההזדמנות לשים סוף לסחף העכור הוא חוק ועדת החקירה לשמאל. אדגיש איני נגד ועדת חקירה שבודקת ומסדירה עקרונית את נושא הפעילות הפוליטית בישראל כשהיא ממומנת מכסף זר, יהיה זה של האיחוד האירופי או של נדבנים אוונגליסטים או יהודיים בארה"ב. הנושא בכללו חייב הסדרה. אבל ועדת חקירה נגד השמאל בלבד היא חציה בוטה של גבולות הדמוקרטיה. אין בליבי דאגה לשמאל שבמהלכיו הבלתי מרוסנים רק עודד את תהליך רמיסת הדמוקרטיה. יש לי דאגה לדמוקרטיה בכללותה וכמיהה לימין ליברלי ואחראי שמאמין במדינה יהודית דמוקרטית – גם יהודית אבל גם דמוקרטית על כל המשתמע.

השלב הבא הכמעט בלתי נימנע, לרעת ישראל כולה, הוא התנגשות ראש בראש בין הרשות השופטת למחוקקת. המעציב הוא שבהתנגשות הזאת לא יכולים להיות מנצחים רק מפסידים – כולנו.