אידיוטים מימין/שמאל

למען הגילוי הנאות אני חושב שהצעד היעיל ביותר נגד בקשת ההכרה של הפלשתינים מהעצרת הכללית של האו"ם למדינה בגבולות 67 היא לקדם בברכה את היוזמה, למנות שגריר אופצויונאלי ולקרוא לפלשתינים ליישב מייד ובמו"מ את הסדרי הגבולות בין ישראל לפלשתינים. מדינה פלשתינית בגבולות 67 נוגדת את האינטרס הפלשתיני להשתמש בזכות השיבה לקיעקוע ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית מבפנים. לא שהם יוותרו על המאמץ אבל הנשק שלהם ייחלד. ב 1947, להזכיר לעולם, הם דחו הרי הקמת מדינה פלשתינית על שטח כפול כשהערבים מהווים כשליש מתושבי המדינה היהודית. לדעתי מטרת המהלך הפלשתיני היא לא הכרזת מדינה בגבולות 67 אלא עירעור נוסף של הלגיטימציה של ישראל.

מכאן אני מגיע לאירוע ההזוי של אנשי שמאל בתל אביב להכריז/לברך על הקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 בשדרת רוטשילד בתל אביב, סמוך למקום הכרזת מדינת ישראל, ביום חמישי 21/04/2011. האידיוטים הראשונים הם מהימין שטרחו למקם את האירוע במרכז מהדורת החדשות במקום להפוך אותו לאירוע שולי, הזוי וכמעט חסר התייחסות, בשולי החדשות. המחזה רק שיחק לידי אנשי השמאל כמי שמגינים בחירוף נפש על חופש הביטוי מול "סותמי הפיות" מהימין.

יעל דיין מהשמאל הוכיחה זיכרון היסטורי מדהים כשסיפרה שהיא מייחלת ליום שילדים פלשתינים יספרו את הקולות בעצרת הכללית בעד הקמת פלשתין, חוויה שזכורה לה עוד מאז הייתה בת 9 כשספרה את הקולות בהצבעת העצרת הכללית של האו"ם על תוכנית החלוקה ב 29/11/1947. ובכן העצרת הכללית, בתוקף סמכות שהוקנתה לה על ידי מועצת הביטחון, לא החליטה על הקמת מדינת ישראל – היא החליטה על הקמת שתי מדינות - אחת ליהודים ואחת לערבים ( אז הפלשתינים עוד נחשבו סתם ערבים) מבלי לנקוב בשמם. את השם ישראל נתנה מועצת העם הזמני בהכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח, כחצי שנה לאחר מכן. לערבים הוקצה שטח כפול משטח המדינה המיועדת כביכול בגבולות 67 - 14,000 קמ"ר במקום 7,000. הילדים הערבים יכלו לשבת בדיוק כמו הילדים היהודים לספור את הקולות ולצאת בריקודי דבקה משהתקבלה ההחלטה. לא היהודים מנעו מהם את החוויה אלא הם בהחלטתם, בסרובם לקבלה ובהכריזם מלחמה על הגשמתה. שלא כרוב ההדיוטות אין לי ספק שיעל דיין מכירה את הפרק הזה בתולדות הסכסוך. מה נאמר עליה - אולי שזכרונה בגד בה.

יאיר גרבוז היה רהוט ונחוש, את עצמו הגדיר כאיש שלום המחנך כל הזמן את סביבתו לשלום. לשאלת המראיין מערוץ 2 עמית סגל למה אין אירועים דומים ברמאללה הוא השיב תשובה נחרצת שהוא מחנך את סביבתו ואינו אחראי על מה שקורה ברמאללה. מילא לו היה דוגל במעשים חד צדדיים או בהתכנסות חד צדדית למדינה יהודית דמוקרטית אבל מי שמדבר על שלום, כלומר על מעשה של שיתוף שבו צריך שניים לחופה ושאינו מתעניין או נותן לעצמו דין וחשבון מה קורה אצל השותף המיועד לשלום דומה לחתן שאינו ממש מתעניין בכלה ועם מי הוא אמור לבלות, לפחות תאורתית,את שאירת חייו. אצלו החתונה היא העיקר ולא מי הכלה או איך יהיו החיים המשותפים. אצל אדם שמדבר על שלום אבל מדיר עצמו מלהתעניין אצל בת זוגתו לשלום האם היא מוכנה להיכנס איתו יחד למיטה - הלילה הראשון עלול להיגמר חלילה באונס או בגירושים חפוזים.

אני חשבתי לתומי שאנשי חינוך עוסקים בהתמודדות עם המציאות ולא עם הוויה ווירטואלית כי אז איש החינוך אינו מורה דרך לחיים אלא זורע אשליות. לשלום צריך שניים שמכירים אחד את השני ולא אחד שממש לא מתעניין בשני כי הוא אחראי רק על עצמו. כן גם בשמאל יש מה משכונה "אידיוטים מועילים".