יום שלישי, 26 באפריל 2011

מתן בסתר


אני מניח שלו מנדהו היה מחליט לפזר שטרות של 200 ש"ח מחלון דירתו מן הסתם היו צובאים למטה המוני בני אדם מנסים לחפון לעצמם כמה שיותר מאותם שטרות אדומים. כל אחד היה מוצא, קרוב לוודאי, שימוש כלשהו לשטרות ועדיין סביר להניח ש 99% ממי שהצליחו לשים ידם על השטרות היו מצליחים בחיים ממש באותה המידה גם בלעדיהם.

אם מנדהו יציב דוכן על מדרכה ויחלק חינם אין כסף לכל עובר ושב חבילת שי של 200 ש"ח והרבה יותר ממוצר כל שהוא, מממתקים דרך הלבשה תחתונה ועד כרטיסי זיכוי לצימרים בגליל, תיווצר על יד הדוכן מהומה של מי שמנסים לחטוף ראשונים מהמתת החינמי. אם תיווצר שיגרה והדוכן יוצב במקום במועדים קבועים תוך זמן לא רב תעבור השמועה בעיר ואזור הדוכן עוד יפקק הרבה לפני הצבת הדוכן. יחלקו מה שיחלקו ברור שכל העטים אלי שלל היו מסתדרים מצויין גם ללא הדוכן וההפתעות שבו.

במה הדברים אמורים בעמותות הצדקה למינהם שעושים פרהסיא לצדקנותם ומודיעים מראש, גם לתקשורת, על המקום והזמן בו יחלקו ל"נזקקים" ש"אין להם כיצד לחגוג את הפסח" חבילות מצרכים שערכם עולה בהרבה על 200 ש"ח. מההתנפלות הצפויה על השי החינמי מפתחים שרלטנים למיניהם מדד של מצוקה - לראיה כמות המתנפלים. הכתבות חוזרות על עצמן כל שנה לפני הפסח ועמותות שונות משתמשות בהם כדי לגייס לעצמן עוד כספים.

מכאן שתי הערות – הראשונה מתייחסת לעובדה שלעולם לא ראיתי איזו כתבת תחקיר שמנסה לבדוק באופן כל שהוא מי הם ההמונים שמתנפלים על החבילות עם עגלות קניות. אפשר לבדוק את זה דרך מעקב אחרי אופן הגעתם של הנזקקים שחלקם הם לא יות מעטים על שלל. זה לא מסובך מדי להציב מצלמה מחוץ למתקני החלוקה ולבדוק מי מגיע ברגל, מי בתחבורה ציבורית ומי מגיע במכוניתו הפרטית. אני לא מדבר על כתבה יותר רצינית שתדגום חלק מההמון, תראיין אותם ותתחקה אחרי רמת מגוריהם. בלי איזה נתון שהוא אין לנו שום יכולת לדעת מה ממדי המצוקה האמיתיים. הנתון השני שלעולם לא חושפים לנו הוא לאן הולך הכסף של העמותות. יתכן שרובו הולך אכן לעזרה לניזקקים לא מוגדרים אבל מפעם לפעם ולעתים קרובות מדי נחשף שחלק מראשי העמותות מקבלים שכר עתק עבור הטיפול במצוקת האחרים, אמיתית או מדומה.

כרגע, לפחות בעיני, מדובר במצג משפיל שרב בו הנסתר על הנגלה ושעובד על הייצר הבסיסי של רב בני האדם "נותים לך – לא תקח?”.

צדקה אמיתית היא צדקה בסתר שבה הנותן מזהה בעצמו את המצוקה והיא מתבצעת בדרך כלל במסגרת קהילתית. מה שאנחנו רואים בטלוויזיה ערב הפסח כל שנה זה שרלטנות ולא צדקה.

לא פיגוע – תקרית

מותו של בן יוסף לבנת, חסיד ברסלאב שנורה למוות בידי שוטר פלשתיני ביום ראשון האחרון, 24/04/2011 בבוקר, לאחר ביקור בקבר יוסף בשכם לא היה פיגוע. אין ספק שחסידי ברסלאב נהגו בהפקרות מוחלטת תוך שהם בזים ומהטלים גם בחוק של מדינת ישראל וגם בזה של הרשות הפלשתינית. אפילו לאחר התקרית המשיכו לפחות שני חסידי ברסלאב להתחמק מהחוק ולא לספק עדות מהימנה על התקרית. המעשה כמובן לא מצדיק עונש מוות אבל אין ספק שהוא מרחיב מאד את התחום האפור של אי הבנה ואת האפשרות של הסתבכות קשה כפי שאנשי הביטחון שלנו כבר התריעו פעמים רבות לפני כן. השוטר הפלשתיני שירה מן הסתם שש אלי הדק. אני מניח שמידה של שנאה או איבה ליהודים המהטלים בו האיצה בו לעשות את המעשה. כן, בן יוסף לבנת נהרג כי הוא היה יהודי כי כל התקרית הייתה בין יהודים לערבים ולא היה שם שום ציבור אחר, לא הייתה סלקציה של יהודים מתוך כלל הציבור כדי להרגם כמו באנטבה למשל.

למה זו הייתה תקרית ולא פיגוע - כי המצב היה לא ברור ואין שום הוכחה שעוד טרם התקרית החליט השוטר הפלשתיני להרוג יהודים שיגיעו לקבר יוסף. אינני מנקה את הפלשתינים מאחריות למשמעת אצלם ועדיין מדובר בתקרית ולא בפיגוע ולא היה מקום להתלהמות בשורותינו.

תגובה 1:

  1. חסידי ברסלב מימשו את הזכות שנקבעה בהסכמי אוסלו לתפילת יהודים בקבר יוסף, כפי שעשו הנערות בבית שאן שנורו על ידי השוטר הירדני, או הטרקטוריסט בשדות קיבוץ גדות בזמנו שנורה על ידי החייל הסורי. ושלושת חיילינו החטופים - הנרצחים בידי החיזבאללת בגבול הלבנון.
    כניעה לרצחנות הערבית היא שמעודדת את הרצח הבא, והטלת האשמה על הנרצח היא הפשע החמור מכל.

    השבמחק