שמעון פרס בנה קריירה פוליטית בין לאומית מרשימה על "תהליך השלום" בינינו לפלשתינים, אחרי שבגילגולו הקודם כשר הביטחון בממשלת רבין ב 1975 חנך למעשה את מפעל ההתישבות בשומרון, מקור האי לגיטימיות המתפתחת והגדלה של ישראל בעולם. מן הסתם גם אם יאריך ימים עוד עשרות שנים תמיד יוכל להמשיך ולשגשג פוליטית על תהליך השלום. בעקבות הסכם הפיוס פת"ח- חמאס שפרץ לעולמנו ביום רביעי האחרון שוב ניגן פרס על השלום החביב עליו והגדיר את ההסכם "שגיאה פטלית שתמנע הקמה של מדינה פלשתינית ותחבל בסיכויים לשלום ויציבות במזרח התיכון". השאלה אם אפשר לעשות שלום רק אם חצי מן העם הפלשתיני כנראה לא הטרידה מדי את הוזה "השלום" – נשיאנו שמעון פרס וגם שכבר הוכח שהמזרח התיכון מעורער לא בגלל הסכסוך שלנו עם הפלשתינים.מאז פרוץ הסכסוך ביננו לפלשתינים, שאני מונה אותו מהצהרת בלפור ב 1917, לא היתה ביננו לבין הפלשתינים ולו שניה אחת של "תהליך שלום" במובן שהפלשתינים היו מוכנים להשלים אם ריבונות יהודית כל שהיא בארץ ישראל. לא משנה מה היה עומק הוויתור הטריטוריאלי שישראל הייתה או תהיה מוכנה לעשות את הוויתור האחד היחיד הזה של "מדינה יהודית" בלאומיותה היא לא יכולה לעשות. לכן כל מה שהיה זה "תהליך" שבו שני הצדדים ניסו לרצות את מעצמות העולם ולצבור לעצמם נקודות על חשבון הצד השני. כרגע אין ספק שאבו מאזן דחק את ביבי לפינה והוא שצובר את הקרדיט הבין לאומי על ה"אין שלום".
אבל אשמתו של פרס חמורה הרבה יותר מפני שיותר מכל אדם אחר הוא הוליך ומנסה להוליך את ישראל, פעם אחר פעם, בדרך ללא מוצא וזאת על חשבון נתיבים אחרים אפשריים וברי ביצוע. בהנחה שאיננו רוצים לשלוט בעם אחר כדי להשאר מדינה יהודית דמוקרטית הייתה לישראל האפשרות לחתור להסכמי ביניים ארוכי טווח שאינם שלום ואינם סוף הסכסוך אבל מאפשרים מצב ביניים סביר יותר. הייתה גם האפשרות שעדיין קיימת להתכנסות חד צדדית לגבולות מדינה יהודית דמוקרטית שאינה פותרת את הסכסוך אבל מקהה את עוקצו ומשפרת את הלגיטימיות של ישראל במחיר שהוא סביר ונסבל לישראל והכי חשוב, מובל על ידי ישראל.
לשאלה של אחדות פלשתינית השיב שמעון פרס את התשובה הכי מתנשאת שאני מסוגל להעלות בדעתי "היינו רוצים לראות את העם הפלסטיני מתאחד, אך למען השלום". כלומר אחדות פלשתינית יכולה להיות לגיטימית, בעיני שמעון פרס רק אם היא תואמת את חזון השלום, שכאמור מעולם לא היה ממשי, של שמעון פרס.
יום לפני כן אמר ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו שעל אבו מאן לבחור בין שלום לחמאס, כאילו שמתקיים איזה תהליך שלום אמיתי וכאילו שאפשר לעשות שלום עם חצי עם. כאן בבלוג נכתב מספר פעמים שאבו מאזן לא יכול לתפוס את עצמו כמנהיג לאומי פלשתיני מבלי שיציב בראש סדר העדיפויות שלו את האחדות הפלשתינית והוא לא יתן לעצמו להיזכר בתודעה הפלשתינית כמי שהנציח את הפילוג. התשובה היא לכן ברורה. כמעט לכל עם אין דבר חשוב יותר מאחדות לאומית. גם תיזמון המהלך היה על הפרק בעקבות הווטו של ארה"ב במועצת הביטחון של או"מ, ב 18/02/2011, כפי שנכתב אז כאן בבלוג.
אין דבר חשוב יותר לישראל משיח אמיתי על בעיות אמיתיות ולא על 'פוליטיקלי קורקט' מלאכותי. שיח אמיתי על בעיות אמיתיות יכול גם להשפיע על תפיסות העולם כלפינו. לא מעט מ"אנשי השלום" בתוכנו דיברו על הצורך לחיות עם העם הפלשתיני, לא רק עם החצי הנוח לנו, ובכן זה העם הפלשתיני בהקשר של תהליך השלום – חציו המתון דוגל בשתי מדינות אחת פלשתין ללא יהודים והשניה ישראל ללא זהות יהודית ומוצפת בפליטים פלשתינים – האיחוד למדינה פלשתינית אחת יבוא מעליו כעבור עשור או שניים. הקיצוניים דוגלים במדינה אחת מהים עד הנהר בלי שלב הביניים של הכרה בישראל מוצפת הפליטים. בטווח הארוך אין שום הבדל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה