הזנב של הכלב

אתמול, מוצאי שבת בערב, שודרה כתבה בערוץ 2 עם דני קושמרו, הכתבה סך הכל הייתה מאוזנת ועסקה בשאלת המדינה הפלשתינית שאמורה להיות מוכרזת בספטמבר 2011 ומה ישראל עושה לקראת האירוע. מסך הכתבה לא ברור בדיוק מה היא מדיניות ממשלת ישראל בנושא וברור שאם יש תוכנית יזומה היא לא ידועה עדיין לאיש, כנראה אפילו לא לביבי עצמו. הכתבה עקפה את השאלה האם זה טוב או רע ליהודים. הכי מתסכלת הייתה התשובה הכתובה ממשרד ראש הממשלה שלפיה ראש הממשלה פועל לשכנע מדינות לא לתמוך בהצעה וביחוד לאור הכאילו פיוס הצפוי בין החמאס לפת"ח. בקיצור משרד ראש הממשלה מאשר שביבי תופס בזנב של הפלשתינים ומנסה למנוע מהזנב לקשקש. מי שנגרר אחרי הזנב של הכלב וממוקד בניסיון למנוע מהזנב לקשקש לא שם לב שבסוף הכלב מוביל את הזנב ולא ההיפך.

מסוכן לציבור

אמנון ליפקין שחק הגדיר בראיון למוסף השבוע של ידיעות אחרונות ביום שישי האחרון 29/04/2011 את ביבי "מסוכן ליהודים". שלש טעויות אסטרטגיות מרכזיות מאפילות על עתיד הציונות. הטעות הראשונה התבצעה יומיים אחרי מלחמת ששת הימים כאשר הכל היה אפשרי ופתוח ומשה דיין הודיע "שמחכים לטלפון מהערבים" - כלומר יושבים ומחכים, במילים אחרות מוותרים על התנופה, על היוזמה ועל ההגדרה העצמית ומעבירים אותה לערבים. באיחור רב הגיעה שיחת גובינא ממצרים אבל היוזמה האסטרטגית אבדה מאז ועד היום. ההחלטה השניה הייתה ההתיישבות הבלתי ממוקדת ביש"ע. את ההחלטות הראשוניות להתיישב בחברון קיבל עוד יגאל אלון. שמעון פרס הוא אבי ההתיישבות בשומרון והבונים הגדולים של יש"ע היו לפי הסדר – אהוד ברק, יצחק רבין בקדנציה השניה, אהוד אולמרט, ואחריהם בנימין נתניהו, יצחק שמיר ומנחם בגין. הטעות הזו היא נחלת כל הממשלות משמאל וימין ובעיקר משמאל, אין אפשרות להושיט אצבע מאשימה כלפי משהו מוגדר. סך הכל ההתישבות ביש"ע הפכה לתליך סטיכי בלתי מבוקר שבו כולם משכו בחוטים, כל אחד ושיקוליו הוא. הטעות השלישית היא הסכם אוסלו מ 1993, שלצערי וחרטתי תמכתי בו בשעתו, שהעצים את שתי הטעויות הראשוניות והפך את תהליך הדה לגיטמציה של ישראל לכדור שלג כמעט בלתי ניתן לעצירה. אבל בצד התהליך המדיני ההרסני הסכם אוסלו הפך לאסון ביטחוני. 187 אזרחים ישראלים נהרגו בין חתימת ההסכם ב 09/1993 עד בחירות מרץ 1996 וממשלת ביבי הראשונה. פי שניים ויותר מאשר באינתיפדה שחוללה את אסלו. עוד 1200 נהרגו בהמשך הישיר של אוסלו – האינתיפדה השניה. אמנון ליפקין שחק לא יזם את התהליך אבל השתתף בו תוך שהוא מעמעם את הקשיים הביטחוניים הצפויים ונותן לו את כל הגיבוי המוסרי. לכל אחד מותר לטעות, גם לאמנון ליפקין שחק, אבל מי שהוכיח בעצמו ועל עצמו עד כמה קשה להחליט ולהבין את המציאות בזמן אמת, עד כמה היא בעצם הפכפכה, עד כמה התקשינו ועדיין מתקשים להבין את הנרטיב הפלשתיני האמיתי ועד כמה כוונות מצויינות מובילות להרג אזרחים המוני - ראוי שינהג בזהירות ובעיקר בצניעות בחלוקת ציונים לעצמו כאיש בטחון מהולל ולזולת מי הכי מסוכן לישראל. הביטוי מעיד על ליפקין ולא על ביבי.

המנהיג.

יש האומרים שאבו מאזן לא מנהיג. הניבך המנומס והחביב שתמיד מאיים בהתפטרות הצליח היכן שאיש לא הצליח עד כה. בנימוס וללא אלימות הוא בנה חברה פלשתינית יחסית לעצמה, עד כה, משגשגת ומנוהלת. הוא דחק את ישראל לפינה תוך שהוא צובר לגיטמציה מחוסר האלימות ומערער את יסודות הלגימציה של ישראל ללא שום וויתור משמעותי. עד כה הוא מיצה עד תום את אפקט "לחזק את אבו מאזן" מול החמאס כשהוא פועל כל הזמן ובמגביל לשלב את החמאס באש"ף עוד מימי הצהרת מכה מ 02/2007. הוא מוביל בביטחה להקמת מדינה פלשתינית בגבולות 67 ללא שום וויתור או הכרה בישראל. אבו מאזן הוא מנהיג בריבוע. רק להזכירכם שישראל המעצמתית עם המוחות שלה הפכו את הפעלת הכוח של ישראל, גם אם היא מוצדקת, לאסון מדיני ולמאיץ במדרון החלקלק של מצורעי העולם. אם המדיניות היא אומנות האפשרי והמנהיגות היא ההובלה בתנאים בלתי אפשריים - צריך להסיר את הכובע בפני אבו מאזן. מסתבר שהוא יודע הרבה יותר טוב משמעון פרס לאן ללכת כי הוא מגיע ושמעון עדיין תקוע ב"תעשיית השלום". אולי בכלל גדולתו של אבו מאזן היא שיקוף של ההנהגה הישראלית שבכדי לא להעליב נגדיר אותה מבולבלת.